כשקראתי את הידיעות ששרת התחבורה, מרב מיכאלי' שצידדה בשעתה בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת באזורים שהרוב בהם הוא חילוני, מהססת לאשר הפעלת הרכבת הקלה בתל אביב בשל שיקולים קואליציוניים שלאחר הבחירות, נזכרתי באירוע מכונן בסוף שנות ה-60. זה קשור בטלוויזיה הישראלית אשר בראשית דרכה, במהלך הָרָצָה, היא שידרה 4 פעמים בשבוע. כאשר מוסדות רשות השידור - המליאה והוועד המנהל, החליטו להפעיל אותה במהלך כל השבוע לרבות שבת, הממשלה בראשות גולדה מאיר הטילה וטו. היא הייתה נתונה במו"מ עם המפד"ל, הסבא רבא, של הציונות הדתית כיום, והפעלת הטלוויזיה בשבת עלולה הייתה למנוע אותה מכניסה לממשלה. לפי חוק רשות השידור רק מוסדות הרשות קובעים את מדיניות השידורים ולא הממשלה, והיות ובמוסדות הרשות היה רוב לנציגי הממשלה - הופעל לחץ אדיר על חברי המוסדות הציבוריים ואיומים כדי לעכב את ההחלטה. מלבד ראשת הממשלה, נרתמו למשימת השכנוע, השר ישראל גלילי ממנהיגי "אחדות העבודה", שר ההסברה והממונה על ביצוע חוק רשות השידור ממיטת חוליו, ושר המשפטים התקיף יעקב שמשון שפירא. במהלך מזהיר תוך שיתוף איש ציבור, בתפקיד אזרח שנוגע בדבר, עורך דין ממולח ושופט תורן, ביום השישי הקריטי, אושרה החלטת מוסדות הרשות לשדר 7 ימים בשבוע. ציבור עובדי הטלוויזיה שחיכו לרגע גורלי זה נרתמו למשימה וביום ששי שודר מגזין החדשות הראשון שחנך את שידורי הטלוויזיה שבעה ימים בשבוע. הסיפור כולו מופיע בספרי "בית היהלומים - סיפור הטלוויזיה הישראלית (הוצאת ספריית הפועלים 1986) והפרק על מאבק הדרמטי, כסיפור מתח, התפרסם בשעתו במוסף הארץ. בית המשפט גיבה את ההחלטה שהפכה לתקדימית, המפד"ל נכנסה לממשלה ויש לנו טלוויזיה בכול ימות השבוע. אלמלא החלטה אמיצה זאת של חברי מוסדות הרשות, אנשים עם עמוד שדרה חברתית ופוליטית, מרקעֵי טלוויזיה בישראל היו חשוכים בשבת. לשרת התחבורה ישנה הזדמנות היסטורית ללכת בעקבות אותם אישים ביניהם סופרים נודעים כמו חנוך ברטוב ונתן שחם, נציגי מפלגות השמאל, ואישי ציבור כמו ד"ר חיים יחיל, אז יו"ר הוועד המנהל, מנכ"ל משרד החוץ בעבר, ומבכירי מפלגת פועלי ארץ ישראל-מפא"י. זה יהיה צעד קונסטיטוציוני בחיים של אזרחי ישראל, ולכול מקום בערים ובמועצות מקומיות שהרוב בהם הוא חילוני. מרב מיכאלי יכולה לרשום פרק בהיסטוריה או להירשם שהיא פספסה אותו בגדול.

הליכה אל רבנים, אדמו"רים ובאבות אף היא עורבא פרח

זה אמור גם לגבי מחוות אחרות כביכול כלפי הפוליטיקה החרדית. המסורת של ביקורים אצל מנהיגי דת ורוח דתיים היא בגולה, אלא ששם בפזורה ביקורים של נציגי ציבור חילוניים אצל מנהיגים דתיים,וגם להפך היה חלק מן המנהגים. לכן ניתן היה למצוא ב"קידוש שחרית" בשבת שסבי, יו"ר הקהילה, ערך מדי שבוע בביתו גם אישים לא דתיים. שכן בסופו של דבר - תכלית אחת קשרה את הקהילה היהודית כולה - קיומה. זה היה קונצנזוס מקיר לקיר. לכן על-אף חילוקי הדעות, ביקורים כאלה נערכו במסגרת איזה קודקס קהילתי. מה גם שסבי, דוד ניידט, ממנהיגי אגודת ישראל בפולין ורבה הראשי של העיר, הרב בער, היו אישים ליברליים, סובלניים כלפי האחר. אגב, איזה הבדל בין "אגדות ישראל" של פעם לבין זאת של היום. איזה פער תפיסתי בין האדמו"ר מגור אז, לפני המלחמה, לבין זה היום. ככה או אחרת ביקורי חנופה של פוליטיקאים בימינו הם אין להם משמעות מעשית. בהקשר זה ראש הממשלה יאיר לפיד ביקש להשתתף בחתונת הנכדה של ח"כ משה גפני ממנהיגי "דגל התורה" האשכנזית. הוא סורב. זאת, לפי הידיעות שהתפרסמו, בשל הביקורת שהוא ספג מאנשי ש"ס החרדית המזרחית על כי השרה מרב מיכאלי וחברי קואליציה אחרים כן השתתפו באירוע. לפי העיתונאי, עקיבא נוביק "הארץ 10.7.22 "גם אחרי תום ימי שבע הברכות, נמשכים ריקודי הפוליטיקאים סביב משה גפני. אלה מפזזים, מתקשרים ומחמיאים, והוא ממלא את חלקו בטנגו ומשמיע אמירות שערבות לאוזניהם, כגון "אם לנתניהו לא יהיו 61, נצטרך לעשות חשיבה מחדש".

בן גוריון כעגלון של "עגלה ריקה"

הראשון שעשה זאת רשום בדברי הימים של מדינת ישראל כאשר ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ערך ביקור אצל "חזון איש" - הרב קרליץ, באוקטובר 1952 בעיצומו של מו"מ קואליציוני לקראת הרכבת ממשלה. מדובר היה בסמכות דתית ורוחנית מן המעלה הראשונה שלא רק הקהילה חרדית כיבדה אלא לא מעט אישים חילוניים. וגם אז זכה בן-גוריון לקיתונות של ביקורת. ואם בן-גוריון ביקש לצבוע את הביקור ב"חילופי דעות" עם מנהיג דתי, מי שחשף את הסיבה האמתית הייתה דווקא הציונות הדתית. כלומר המזרחי - לימים המפד"ל. מנהיגיה טענו שפגישה כזאת חותרת תחת אושיה של המדינה הריבונית. גם טיעון זה לא היה לשם שמיים והדמוקרטיה אלא מטעמים פוליטיים. אכן היו ימים. אלא שגם אז יצא בן-גוריון כשהוא נושא עימו את ה"עגלה הריקה" כפי ש"חזון איש" ראה בציבור החילוני לעומת ה"עגלה המלאה" של הציבור הדתי. רצונו של יאיר לפיד, כראש ממשלה, להשתתף בחתונת נכדתי, של ח"כ משה גפני מ"יהדות התורה" אין בה חידוש לכאורה. אבל זה לכאורה. במקרה זה רצונו אינה כבודו. לא זו בלבד שאינה מביאה כבוד, אלא היא חסרת תכלית. המפלגות החרדיות החרימו את נפתלי בנט, אף שהיה דתי, ונוהים אחר בנימין נתניהו שאינו מתנזר מאכילת בשר לבן, לובסטרים, חסילונים ושאר מיניי "דבר אחר" שמציע "טיב טעם". לסבתי הייתה לכך הגדרה: "דרעֶק מיט אָיין כּוּשרין פוּדעֶם". גללים תפורים בחוט כָּשֵר. זאת לא דת - חבֵרָה. זה סחר בדת. המחיר שביבי משלם הוא גבוה יותר. אם בכל זאת הנסיבות תהיינה כאלה שתאלצנו את המפלגות החרדיות לחבור לקולאיציה לא ביביאנית, הרכבת הקלה בשבתות לא תהיה מכשול. יש להם אינטרסים חשובים יותר. הם סוחרים ממולחים.