מזמן לא קרה לי, שאני קורא ספר וחש, שפורצות ממני גלי אהבה לגיבור הספר, ומתוך האהבה אני חוזר לעמודים בהן ישנה נוכחות של הגיבור שכובשת אותי. חזרתי פעמים לגיבור הספר המסתערב, כשכילד בירושלים העתיקה בשנות העשרים של המאה הקודמת הוא צעק ברחוב: "אני רעב ללחם". לילד אהרון - שהיה בנקודת הזינוק לעבר החיים הבוגרים בנקודת השפל הנמוכה ביותר של רעב, חוסר כל וכן גם מפגש מקוטע עם מערכת החינוך היסודית - קשה היה להאמין שיתרומם לפסגות, והבלתי יאומן קרה לו. הוא למעשה הניח את הנדבכים הראשונים למערכת המודיעין שלנו, כש1כל הוויית חייו ספוגה כמיהה לפתרון של שלום עִם הָעָם, שיש בו גילויים קשים של אלימות ומעשי רצח אכזריים ביהודים. כבש אותי הילד, שהיה מוכן להיענות לבקשה של כומר נוצרי בעיר העתיקה לרחוץ גופת מת במרתף של כנסייה נוצרית רק כדי לקבל כסף, שיכול להעניק לו אפשרות לקנות כיכר לחם לשבירת רעבונו ואף להתחלק עם חבריו הרעבים. גיבור הספר, אהרון חיים הכהן, כבש אותי. נכבשתי במיוחד בקסמו ובאישיותו של הילד, שעוני ורעב קשה היו מנת חלקה של ילדותו. משם הוא מגיע להיות איש סודו ויועצו האישי של משה שרתוק, לימים משה שרת, מי שהיה שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל. כן אהרון הכהן עבד עם יצחק בן צבי, הוא היה כבן משפחה בביתו של מי שלימים יהיה נשיאה השני של מדינת ישראל. אהרון חיים הכהן היה בלב מקומות האיבה והשנאה חסרת המעצורים לעם היהודי. הוא היה שם מחופש לערבי. אוזניו שומעות על תכנון פוגרום קשה ומזוויע בישוב היהודי בירושלים. את אשר שמעו אזניו העביר מיד למוסדות ההגנה, שכבר קידמו את הפורעים, וכך נמנע מהפורעים לבצע את זממם. אך גם ברגעים קשים ומזוויעים של עמידה מול לאומנות ערבית וטרור רצחני, ששמו להם כיעד לטבוח ולקטול חיי יהודים, הוא אינו זונח לרגע את כמיהתו לעשיית שלום עם בני העם הערבי. ברגעי ייאוש אלו הוא נאמן לעיקרון, שללא שלום אין תכלית לקיומנו ולכן הוא חותר לשיח עם מנהיגים בצמרת הערבית בארץ ובמדינות השכנות, ועל כך נתונה אהבתי לו. נתונה אהבתי למי שחותר לעבר הטוב, שיעטוף את עתיד חייהם של שני העמים החיים על אותה כברת ארץ. וכל זאת כשהוא ניצב בחזית מחופש לערבי אל מול פני האלימות המילולית והאלימות הפיזית, הזוקפת ראש במיוחד במסגדים ובכנסיות במטרה לפגוע בישוב היהודי. בעמוד 161 בספר אנו קוראים שבין השנים 1934 ל-1936 מתוך רצון להגיע להסדר מדיני בארץ ישראל קיים ד. בן-גוריון פגישות ברבת עמון בשם המחלקה המדינית "שיחות עם 3 מנהיגים פלשתינים ועם 3 מנהיגים מהמרחב הערבי". לפגישות אלו צורף נשיא האוניברסיטה ד"ר מאגנס. אהרון חיים הכהן צורף כמתורגמן, אך למעשה הוא היה חלק משמעותי מהמשלחת. בעמוד 162 אנו קוראים, שבהמשך לפגישות אלו "נפגש ד. בן-גוריון בז'נבה עם שנים ממנהיגי מפלגת האיסתיקלאל הפאן-ערבית". אהרון הכהן השתתף כמתורגמן וגם "תירגם לערבית את ההצעה להסכם, שנמסרה לריאד א-סלאח, המנהיג הלבנוני וראש הממשלה לעתיד, שנפגש עם בן-גוריון בחשאי בירושלים באותה תקופת זמן". מה שנותר, הוא להצטער שיוזמות אלו, שלאהרון הכהן היה חלק משמעותי מאחורי הקלעים, לא נשאו פרי. אהרון הכהן היה אחד מהדוחפים לתוצאות חיוביות מתוך רצון חזק לראות את אפיקי המשא-ומתן מבשילים לעבר נתיבי הידברות. הוא היה רווי כמיהה לראות את שני העמים מוּרָדים מהנתיבים המדממים, הגובים משני העמים מחיר יקר בשכול ובכאב על קטילת חיים של חפים מפשע. הוא מביע כאבו על כך, שההנהגה הערבית פוגעת בעמה שלה באי נכונותה לאמץ את נתיבי ההידברות. בעמוד 137 אנחנו קוראים על אהרון חיים הכהן, שחייו נתונים לתפקיד והנושא החשוב כמו משפחה הוא בהחלט משני. ב-17 ביוני 1933 משה שרתוק (משה שרת) הנושא בתפקיד יושב-ראש המחלקה מדינית יכול לבוא לביתו "לעת לילה והורה לו לצאת מיד לרבת-עמון, הוא נדרש להיות נוכח, עוד באותו לילה, בכנס של ראשי השבטים בביתו מית'קאל..." קשה לקרוא באותו עמוד: "אהרון הכהן היה ברור לו, שהוא מסכן את חייו. כתמיד, הוא הניח אחריו את אשתו ובתו בת העשרה חודשים, בלי לדעת אם ישוב ויפגשן. אהרון יצא לשליחות מיד". כשחזר מהשליחות אנחנו קוראים בעמוד 138 "כאשר הלך לכיכר העיר ברבת עמון בדרכו למכונית שתחזירו לירושלים התנפלה עליו קבוצת צעירים שהפליאו בו את מכותיהם". בין המכים זיהה אהרון הכהן ערבי, שהציע עצמו להגנה להעברת מידע, אך הוא נדחה ולא התקבל לתפקיד שהציע עצמו. אני מלא הערכה לאדם שחווה על בשרו את תחתיות השאול של השנאה, חווה את חשכת האלימות המילולית והאלימות הפיזית והוא חותר גם ליצירת נתיבי הידברות, שימירו את הנתיבים המדממים, הגובים מחירים יקרים של חיים. נגעתי על קצה המזלג בשולי השוליים של שלל האירועים המרטיטים בספר, ואמשיך לדלות חוויות מהספר במאמר הבא.