האזנתי הלילה ברוב קשב לראיונו של שר האוצר אביגדור ליברמן עם קרן מרציאנו, וחשתי נבוך. שנים רבות לא העליתי על דעתי כי ייתכן שיגיע רגע כזה. לפתע מצאתי את עצמי מעוניין שקופת האוצר תופקד גם להבא בידיו של האיש הזה, ליברמן. לפני שנים פרסמה עורכת הדין אביה אלף ספר ראוי שכותרתו "תיק ליברמן". היא הייתה ממונה על החקירה הפלילית נגדו. בסופו של דבר החליטו הממונים עליה לא להעמידו לדין, והיא התאכזבה. גם אני. אלף הודתה לי (ולאחרים) במבוא לספרה על שהייתי בין המסייעים בהתקנת כתב היד לדפוס ובהוצאת הספר לאור (כמובן, ללא תמורה). אך הלילה נראה היה כי מן התחתיות צמח לו ליברמן אחר. הוא הופיע כמנהיג אחראי, שחש חובה לשמור על כספי האומה ולא לבזבזם כפי שנהגה ממשלתו של בנימין נתניהו; ונשמע ענייני, קר רוח. הזה ליברמן? אין ספק כי הציע העלאה משמעותית בשכר המורים, וגם אם אינה מספקת יש בה יסוד למשא-ומתן השולל מכל וכל את הזכות המוסרית להשבית את מערכת החינוך. ליברמן גם הצביע על העיקר, שיש לאפשר גמול כספי למורים מצטיינים. זה אולי חשוב מכל. עמדת ליברמן ייחודית. זמן קצר לבחירות והוא, בניגוד ליאיר לפיד וד"ר יפעת שאשא-ביטון, אינו מחניף להורים שמעוניינים בכניעת האוצר כדי שהילדים לא יישארו בבית. האם הפך ליברמן למבוגר האחראי בממשלה? האם שינה את התנהלותו שהייתה בעבר בלתי נסבלת ומעוררת מיאוס? בוויכוח המרתק בין בית הלל לבין בית שמאי עלתה לפני כ-2000 שנים הסוגיה האקטואלית הבאה: האם להנהיג חינוך חינם לכל? בית הלל צידדו בלימוד בסיטונות. מפני שליסטים רבים הפכו בזכות הלימוד לצדיקים. האם ליברמן עבר הליך לימודי כזה? הוא אינו פוחד מן הבוחר (כמה נאצות שמעתי עליו בשבועות האחרונים מפי נהגי מוניות מפני שהוא תובע מהם לעמוד בהתחייבותם ולהחזיר את דמי הקורונה שקיבלו כהלוואה מקופת המדינה). האם בעידן הפופוליזם עמדתו האמיצה תחזקו או תחלישו? אין לדעת. אך אני רוצה אותו או שכמותו בראש משרד האוצר.