גילוי נאות: מאז שאיילת שקד הפציעה בזירה הפוליטית, בשנת 2012, ונבחרה לראשונה לכנסת ה-19, ב-2013, ברשימת הבית היהודי (משותפת עם האיחוד הלאומי), קיבלה איילת שקד את קולי. נחישותה בתחומי עם ישראל וארץ ישראל, לא היו מוטלים בספק, לטעמי. הגילוי הנאות הזה מחייב כעת להצהיר קבל עם, שלראשונה מאז בחירות 2013, לא תקבל איילת שקד את קולי. לא מפני שלא מילאה שליחותה נאמנה בכל הכנסות והממשלות בהן כיהנה. בוודאי ובוודאי לא אמנע קולי ממנה מפני שהציבה ברשימת 'הרוח הציונית' אישי ימין אטרקטיביים: אמיתי פורת (לשעבר מזכיר הקיבוץ הדתי ובנו של הרב חנן פורת ז"ל), והח"כים יועז הנדל וצביקה האוזר שכבר הוכיחו נאמנותם לעם היושב בציון ולתפיסה הלאומית הבריאה והלא מתלהמת.
ישאל השואל: אם כל כך טוב, אז מה רע? שאלה טובה, ללא ספק. אבל בצידה באה גם תשובה טובה: איילת שקד, שעל-פי אישיותה וכל הסימנים הנילווים תנווט בלעדית את ספינת 'הרוח הציונית' (אם תצלח את רף אחוז החסימה, שפעם אחת כבר לא צלחה, יחד עם נפתלי בנט), הזדרזה להודיע מן הרגע הראשון למרוץ, בניסוחים חדים ו/או מעורפלים, ששני עקרונות ינחו אותה: 1. שאיפה כנה לממשלת אחדות, גם בראשות בנימין נתניהו; ו-2. בחירות שישיות לא יהיו. נקודה.
לאמור: במקרה שנתניהו יצליח לקושש 59-60 תומכים, אבל עדיין יחסרו לו אצבע או שתיים כדי לחזור לבלפור, תהיה זו איילת שקד שתעניק לו בחדווה את המנדט ה-61 (אגב, אם נתניהו יקושש 61 מנדטים פלוס, היא ממילא תזרק לכלבים, כמנהגו כלפי מפלגות הציונות הדתית). וכך, בזכותה, ישוב לשלטון האיש שלא חדל מלבזותה ומלהשפילה, ובעט בה ובבוחריה ברגל גסה, כשהזמין לקואליציה תחילה את השמאל הקיצוני במגמה להותיר בחוץ את הציונות הדתית (שצורפה ברגע האחרון בזכות 'ברית האחים' בנט-לפיד). והדברים יגעים וידועים. במלים אחרות: הצבעתָ שקד, הצבעתָ נתניהו. למי שזה מתאים - אהלן וסהלן. זה בסדר. אבל למי שלא, שיחפש לו רשימה שאינה מונחית על-ידי הרעיון הבסיסי של קואליציה בכל מחיר, בלי תנאים.
יומה פרוגרסיבית
יקצר המצע מלתאר את הישגיה של שקד בפרלמנט ובממשלה, החל מדחיפת שופטים שמרניים, סולידיים ואנטי פרוגרסיבים, לביהמ"ש העליון ולמערכת המשפט בכלל, דרך רישומם בטאבו של מרחבי הנגב המופקרים על שמה של מדינת ישראל, ועד יוזמתה (עם ח"כ יריב לוין) לחקיקת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. והרשימה עוד ארוכה ומכובדת. אשת חיל. אבל דווקא פעילות לאומית חשובה שלה עברה תחת הרדאר התקשורתי והציבורי, ואינה מוכרת לציבור. זהו מאבקה הבלתי נלאה לסכל את הצטרפות ישראל ל'אמנת איסטנבול' - אמנה מסוכנת לאופיה היהודי של המדינה. איילת שקד מילאה את תפקיד הנער ההולנדי עם האצבע בסכר, שבלמה את יוזמת השרים גדעון סער, יאיר לפיד, בני גנץ ועוד, להצטרף לחותמי אמנת איסטנבול ההזויה.
המונח אמנת איסטנבול נשמע רגוע, פיוטי משהו, תמים, אבל מאחוריו מסתתר איום גדול, שאותו סיכלה שקד, כמעט בכוחות עצמה! האמנה היא יוזמת הפרוגרסיביות האירופית, ששמה הרשמי הוא 'האמנה למניעת ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה'. לכאורה, השם הכי תמים בעולם. בפועל מתחייבות המדינות החתומות עליה, לפתוח לרווחה את שעריהן בפני נשים מוכות מכל העולם, ולקלוט בתחומיהן ללא הגבלה פליטים הטוענים כי הם סובלים מרדיפה מטעמי גזע, דת, לאום וכדומה. אילו חתמה ישראל על האמנה, הייתה המדינה מוצפת בתוך זמן קצר במאות אלפי 'מדוכאים', אולי מיליונים, שאמורים היו לקבל כאן מקלט, עד כדי טביעה בגלים אינסופיים של מהגרי תועלת.
האמנה המטורללת מחייבת את המדינות לפעול להשגת 'שוויון דה פקטו' מיגדרי. פירוש הדבר הוא שעל המדינה להתערב למניעת אי-שוויון מגדרי, עד כדי שלילת תקציבים, בכל המוסדות שבתחומה: בתי כנסת ובתי ספר, ישיבות ואולפנות, תנועות נוער וארגוני ספורט וחברה. אילו הצטרפה לאמנת איסטנבול הייתה המדינה מחויבת לבטל את ההפרדה המיגדרית גם בבתי הכנסת, בישיבות, באולפנות ובכל השאר.
האמנה שוללת לחלוטין התנהלות על-פי קטגוריות נפרדות של גבר ואישה. כל מקום פתוח לגברים ייפתח גם בפני נשים, ולהפך, כולל מגרשי הספורט, פעילות הצבא, ואפילו - על דרך האבסורד - גם המלתחות הנפרדות בבריכות השחיה ובחופים. משרד החינוך, למשל, אמור להפעיל בכל מוסדות החינוך, מן הגן עד האוניברסיטה, תוכניות של אינדוקטרינציה מיגדרית. סיפורים כמו 'חנה'לה ושמלת השבת' ייעלמו, כמו גם סרטים בנוסח 'מלך האריות'. בתפקיד 'אמא של שבת' בגן הילדים ישמש גם ילד ממין זכר, וכמובן גם מי ששמו המקורי הוא מוחמד או עבדאללה. איך כתבה על כך עו"ד צפנת נורדמן מנכ"לית 'הפורום הליברלי' המתנגד לאמנה, בכתב העת המצויין 'שילוח' (גל' 30, סיוון תשפ"ב)? - "פעוטות שעוד לא נגמלו מטיטולים, ישמשו שפני נסיונות של תיאוריות רדיקליות, אפילו מבלי שלהוריהם תהיה מילה בעניין".
אז באמת כל הכבוד לך איילת שקד שבלמת את הטירוף הזה. זהו תנאי הכרחי להשגת תמיכת הציבור הדתי לאומי, אבל לטעמנו לא מספיק.