לאחר 20 שנות מחקר ונסיונות, מדווח הטיימס, המרכז הלאומי למטאורולוגיה וססמולוגיה מנהל את זריעת העננים כמו מבצע צבאי. תשעה טייסים מתחלקים בתורנות, מוכנים להמריא ברגע בו המטאורולוגים מזהים עננים בהרי המדינה, והכי טוב – כאלה העשויים להגיע לגובה שעד 40,000 רגל (13 ק"מ). הטייסים מתגוררים במרחק של 40-30 משדה התעופה וממריאים 25 דקות אחרי שהם מגיעים אליו.
האיחוד משתמש בשתי שיטות הזרעה: זו המסורתית המבוססת על דיו כסף, ושיטה חדשה שפותחה באוניברסיטת חליפה באבו דאבי ומתאימה יותר ליובש של האיזור. הטייסים מזריקים את החומרים לבסיס הענן, הללו אמורים לגרום ליצירת מים נוספים והכובד מוביל לגשם – וכל זאת בלא השלכות סביבתיות, אומרים מומחים. זו התיאוריה, אך רבים בקהילה המדעית מטילים ספק ביעילות הרעיון כולו. בעיה מרכזית היא הקושי, שלא לומר חוסר היכולת, לתעד גידול בירידת הגשמים – שכן שיש אינו יכול לקבוע האם הענן היה או לא היה מוריד גשם גם בלא ההזרעה.
ישראל, חלוצה בזריעת עננים, הפסיקה אשתקד לעשות זאת, משום שאחרי 50 שנים בתחום – מצאה שבמקרה הטוב התועלת היא שולית. היא לא הייתה כדאית מבחינה כלכלית, אומר פרופ' פנחס אפרת מאוניברסיטת תל אביב ואחד החוקרים החשובים בעולם של השיטה.
זריעת העננים החלה ב-1947, כאשר מהנדסי ג'נרל אלקטריק מצאו שיטה לעבות עננים לצורך הסתרת כוחות צבאיים. השיטה נוצלה לאחר מכן בווייטנאם כדי להאריך את תקופת המונסונים ולהקשות על צפון וייטנאם להעביר אספקה לכוחותיה. תיאורטית זו שיטה מוצלחת, אך בפועל היא מרובת בעיות. לא לכל ענן יש פוטנציאל להוריד גשם, גם ענן בעל פוטנציאל לא בהכרח מתפתח במידת הצורך, במזג אוויר חם הגשם עלול להתאדות לפני שהוא מגיע ארצה, לעיתים התוצאה היא יותר מדי גשם או שלג (בקיץ 2019 הציפו גשמים קניון בדובאי), והרוחות עלולות להסיע את העננים הרחק מיעדו המבוקש של הגשם.
למרות הקושי באיסוף הנתונים טוען מנהל המכון המטאורולוגי של האמירויות, עבדאללה מאנדוס, כי השיטה מגדילה את כמות הגשם לפחות ב-5% בשנה, וקרוב לוודאי שבהרבה יותר. אבל הוא מודה שיש צורך באיסוף נתונים על פני שנים רבות כדי לספק את הקהילה המדעית. אך כמו מדענים רבים המנסים להשתלט על מזג האוויר, מאנדוס אופטימי: "מי יודע, אולי יום אחד אללה ישלח לנו מישהו שיידע כיצד לייצר עננים".