הבוקר הזדמנה לי פגישה לא צפויה, פגישה רוחנית מפתיעה ומרגשת עם חבר ילדות מפתח תקוה של שנות הארבעים והחמישים. לא פגשתי ממשית את צביקה, אבל חשתי את רוחו של חבר יקר. זו הייתה פגישה מרגשת עם חבר ילדות לפני כשמונים שנה. הבוקר חזרתי לחצר ברחוב נורדאו 29 ופגשתי את רוחו של צביקה זליקוביץ. שם בחצר ראינו "כלניות" בריטיות, שאני הטרוריסט ממקום מחבואי מאחורי הרפת של אדון מצנר ידיתי אבן במטרה לפגוע בישבנה של "כלנית" חמושה בסטן, אבן שהחטיאה את המטרה. כן, בחצר שלנו במרכז של מה שהיום היא העיר פתח תקוה הייתה גם רפת ובה אדון מצנר גידל פרות. סביב הרדיו, שאבא שלי הביא בהשתחררו מהצבא הבריטי התקבצו בערבים כל השכנים שגרו בחצר לשמוע חדשות, כשנדרש מדי פעם להכות על המסגרת העשויה מעץ כדי שהרדיו יחדש את קולו שנדם. אחד מרגעי השיא הייתה התקבצותם של השכנים ב-29 בנובמבר 1947 סביב הרדיו כדי לעקוב אחר ההצבעה בעצרת האו"ם, לפתע כולם פרצו בשאגות שמחה וריקודים עד הבוקר. הבוקר בתום צעדה מדדה בטיילת של בת ים נכנסתי לאולם של הדיור המוגן, בו רעייתי ואני גרים בשנה האחרונה. את פנינו קידמה דיירת, הרכונה על המחשב ומקשיבה לשירה עברית. הדיירת מוכרת לכל דיירי הבית, כמי שבוער בה כאש נושא הפגיעה באתרי הבנייה, הנושאים עימם סיפור היסטורי. היא פונה אלי אם בתובענות - "אני יודעת שאתה ורעייתך אוהבים לקרוא שירה, ואתה חוטא בכתיבת שירה, לכן אתם חייבים לשמוע את המילים של שיר שכתב צביקה זליקוביץ". אני מוצא עצמי נדהם. עם האיש הזה, צביקה זליקוביץ, שגדל יחד איתי בחצר ברחוב נורדאו 29 בפתח תקוה, התכתבתי השבוע יותר מפעם אחת. הוא מרבה להתייחס למה שאני כותב באתר News1. המפגש הרוחני איתו הפתיעה אותי. פשוט לא ידעתי שידידי היקר, צביקה זליקוביץ, כתב לפני כחמישים שנה שיר מחאה המתריס נגד המועדים במחויבות לשמור אתר היסטורי כה חשוב כמו גימנסיה הרצליה ויעקב הורלנד הלחין את השיר. חשתי גאווה, שאני מתכתב עם חבר, שהתריס בשירה נגד המעדיפים את תאוות ההון מבניית מבנה מסחרי רב קומות, מגדל שלום, על פני ההון האנושי ועל פני ערכים היסטוריים שחשוב לשמרם. אני מקשיב למלים ואני חש לא רק הזדהות מלאה, אלא אני חוזר שמונים שנה לאחור ומתרפק על החצר היפה ברחוב נורדאו 29 בפתח תקוה. אני מקליד את מילות השיר וחש גאווה שיש לי חבר, שהשיר שאני עתה מקליד הושר בפסטיבל הזמר בשנת 1973 על-ידי הזמרת עידית דותן, ובשנת 2009 בחגיגות המאה לעיר תל אביב הוא נבחר במקום הראשון בסיומה של תחרות בה השתתפו אלפי מאזנים . והנה לפניכם השיר שהוכתר כשיר ראשון: (א') תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ בְּהֶרְצֵל בְּלִי כְּבִישׁ וּמִדְרֶכֶת עִם שַׁיֶּרֶת גְּמַלִּים עַל הַחוֹל תְּנוּ לָנוּ הַיּוֹם לָלֶכֶת לְגִמְנַסְיָה הֶרְצֵלִיָּה כְּמוֹ אֶתְמוֹל. (ב') תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ לָעִיר הַקְטַנָּה הַנּוֹשֶׁקֶת לַיָּם תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ לַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ וְאֵינָם (ג') תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ, לִרְאוֹת אֵיך הָעִיר מִתְרַפֶּקֶת עַל הַחוֹף עִם הָעֶרֶב הַחַם. תְּנוּ לְהִתְגַּנֵּב בְּשֶׁקֶט, לְגַן רִנָּה וְאוּלַי לְבֵית הָעָם. (ד') תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ נָבוֹאָה אֵלֶיהָ כְּמוֹ פַּעַם עִם רֵיחֹוֹת מְלוּחִים מִן הַחוֹף תְּנוּ לָנוּ, רַק עוֹד פַּעַם, עַל סַפְסָל בְּגַן הֲדָסָה לֶאֱהוֹב. (ה') תְּנוּ לָנוּ יָד וְנֵלֵךְ נַבִּיט בָּעֵינַיִם שֶׁל יֶלֶד אֵיךְ צוֹחֶקֶת הָעִיר הַקְּטַנָּה, שֶׁכֻּלָּה לָבָן וּתְכֵלֶת, וְאוֹרוֹת דּוֹלְקִים הַיּוֹם בְּחַלּוֹנָהּ. הדיירת, שהשיר הזה דיבר אל ליבה, הייתה תלמידה בגימנסיה "הרצליה". היא אינה יכולה לסלוח לאלו, שמונעים ממנה "לָלֶכֶת לְגִמְנָסְיָה הֶרְצֵלִיָּה כְּמוֹ אֶתְמוֹל". כואב לה מאד, שלא מצאו לנכון לשמור על הבניין, שהוא מסמל בעיניה שלל נושאים שחשוב להנחילם לדורות הבאים. בשבילה זה לא סתם בניין, שחנכו אותו כמוסד חינוכי ברחוב הרצל פינת אחד העם בשנת 1909 והרסו אותו בשנת 1958. בשבילה בבניין הזה היא למדה, ובשנת 1948, כשהיא כבת 18 תלמידה בכתה י"ב היא מבלה את לילותיה באולם הספורט, בו שוכנו ילדי קריית-ענבים מפאת הסכנה שארבה לקיבוצם. חבר לכיתה, שיחד איתה שמרו על ילדי קיבוץ קריית ענבים, לאחר שירותה בצבא הם נישאו. בשבילה גימנסיה הרצליה הוא לא רק מוסד חינוכי, אלא הוא גם קן של אהבה גדולה, שהביאו לה שבעים שנות נשואים מאושרים שנגדעו לפני כשנתיים, כשהחבר לחיים נפטר. היה זה בוקר שהסעיר אותי. שמעתי סיפור חיים מסעיר של בוגרת גימנסיה הרצליה, "צעירה" בת 92, כן הייתה לי גם פגישה רוחנית מרגשת עם ידיד מהחצר ברחוב נורדאו 29 בפתח תקוה, "צעיר" בן 87, שלאחר שנים רבות התוודעתי לראשונה לכך, ששיריו הולחנו על-ידי מלחינים ידועים כמו יעקוב הורלנד וזכו לביצוע של הזמרת יפה ירקוני וגם של להקות צבאיות.