לונדון הפכה היום (19.9.22), לרגע, למרכז העולם. 200 מנהיגים בכנסיית ווסטמינסטר, אולי מיליארד צופים ברחבי העולם. זהו ביטוי לאורך מלכותה של אליזבת השנייה ולקשריה ברחבי תבל, כמו גם להצלחתה. צ'רלס השלישי עולה על כס המלכות בעידן של מחלוקת בבריטניה, פופוליזם במערב ואתגרים למערכות הדמוקרטיות מצד רוסיה וסין – מה שמצדיק לבחון את גורמי הצלחתה של אמו, סבור אקונומיסט.
על פניו, המלוכה הבריטית מנוגדת לרוח הזמן. בעידן של שוויון, היא מבוססת על זכויות יתר מלידה. הפופוליזם מסלק את האליטות, אך האליטה היוקרתית ביותר עומדת בעינה. פוליטיקת הזהויות משמעותה קביעת נרטיבים, אך המלכה שמרה את דעותיה לעצמה מתחת לכובעיה הבלתי-אופנתיים. ההיגיון חייב שהאהדה למלוכה תפחת, כפי שצפה אקונומיסט עצמו; בפועל היא שגשגה.
סיבה אחת היא הפלטפורמה לכוחה האישי של אליזבת, ובמיוחד הדימוי של שירות לציבור. היא מצאה את הדרך בה המלוכה יכולה לקדם אחדות ותחושה של ייעוד לאומי בכל חלקי המדינה. לצד פגישות שבועיות עם ראש הממשלה בארמון, היא הראתה שגם הבריטים מן השורה חשובים, בסיוריה לאורכה ולרוחבה של בריטניה. בחו"ל הייתה אליזבת הימור בטוח. בשנת 1961 היא רקדה בגאנה עם הנשיא הראשון, קְוָואמֶה נַקְרוּמֶה, ואותתה למקומיים שהם עצמאים ולבריטניה שהזמנים השתנו. ב-2011 היא הייתה המונרך הראשון מזה 90 שנה שביקר באירלנד והעבירה מסר של הרמוניה. אליזבת לא יכלה לתקן לבדה את עוולות האימפריאליזם הבריטי, אך ביצעה צעד קדימה.
איש אינו יודע כיצד ינהג צ'רלס בן ה-74. עד כה הוא חי בצילם של אחרים – אמו ודיאנה. הוא אמר יותר מדי, הטיף יותר מדי. אבל כמה מהנושאים בהם עסק, ובמיוחד איכות הסביבה, שוב אינם נראים כגחמה, והשבוע הבהיר שהוא יודע שעליו לשמור לעצמו את דעתו. הוא אינו צריך להיות מדינאי כדי להצליח – וזו הסיבה השנייה להצלחתה של המלוכה.