בית המשפט דחה את תביעתם של פליקס לטוקוב ודוד שלומוב, שטענו שכניסתם למועדון סורבה ממניעים זרים ופסולים, ותוך ביצוע הפליה האסורה לפי חוק. במקביל קבע בית המשפט, כי בעל מועדון רשאי לקבוע קוד לבוש כתנאי-סף לכניסה למועדון.
לטוקוב ושלומוב הגיעו בחודש אוקטובר 2006 למועדון שבבעלות גרדוב אלכסנדר (הנתבע) וביקשו להיכנס. באותו העת עמדה סלקטורית בכניסה לתוך המועדון. כשהגיע תור התובעים להיכנס, נשאלו ע"י הסלקטורית האם הזמינו מקום. לטוקוב אישר שהוזמן מקום. ברם, הסלקטורית אמרה כי שמם אינו מופיע ברשימת המוזמנים, ולכן לא תוכל להכניסם למועדון.
בשיחה שקוימה במקום עם נציג המועדון: אלי, נאמר לשניים, כי הכניסה מותנית בלבוש הולם, וכי לא מספיק להזמין מקום, ומאחר ונעליו של לטוקוב אינן לפי התקן, לא תותר כניסתם למועדון. השניים ניסו להסביר כי הסיבה לסירוב לכניסתם למועדון היא לא הנעליים, אלא המראה שלהם, הם אינם נחשבים רצויים במקום, וברורה הכוונה הפסולה שעומדת מאחורי הסירוב. בסופו של דבר נאלצו השניים לעזוב את המקום, בבושת פנים, ולכן הגישו את תביעתם בגין עוגמת נפש שנגרמה להם.
עו"ד רבי רונן שייצג את התובעים טען כי סירוב כניסתם למועדון, הוא בגדר הפרת ס' 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק"). בנוסף, הופר סעיף 28(א) לחוק הפיקוח על המוצרים ושירותים, תשי"ח-1957, שאוסר על מי שעיסוקו במתן שירות, לסרב באופן בלתי סביר לתת שירות. עוד נטען, כי הופרו חובות חקוקות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לבסוף, טענו התובעים, כי גרדוב אלכסנדר גם ביצע כלפיהם עוולת רשלנות. התובעים דרשו פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ש"ח לפי החוק, ולחילופין פיצוי בגין הנזק שנגרם להם בפועל. לצרכי אגרה, העמידו התובעים את תביעתם על 50,000 ש"ח.
בית המשפט קבע, כי התביעה התמקדה בעיקר בסעיף 3(א) לחוק. גרדוב אלכסנדר עונה להגדרת "בעלים" של המקום והמועדון עונה להגדרת הפעלת מקום ציבורי. התובעים לא טענו בכתב התביעה כי כניסתם סורבה "מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות". גם בתצהירי העדות הראשית מטעמם, התובעים לא פירטו את עילת ההפליה שחלה. כל שנטען הוא כי הוזמן מקום על ידם והסלקטורית לא הכניסם. לאחר מכן הודיעם אלי גלייבמן, מטעם המועדון, כי לאחר שבחן אותם ויזואלית, הכניסה מותנית בבדיקת לבוש וכי נעלי דוד אינן בתקן הנדרש.
ביהמ"ש לא מצא כי עילת ההפליה הנטענת הינה הפליה על-רקע השתייכות התובעים לעדה הבוכרית. טענה להפליה על-רקע כזה צריכה להיטען במפורש בכתבי הטענות. ואולם, התובעים לא ציינו זאת בכתב התביעה. בנוסף, הובאו די ראיות כדי להוכיח כי במועדון מבלים לקוחות רבים מהעדה הבוכרית.
מתשובות התובעים בחקירה הנגדית עולה, כי קיימת לטענתם הפליה בהכנסת אנשים למועדון. מי שמכירים אותו נכנס, ומי שלא לא נכנס, וזאת בין שמדובר בבוכרים ובין שמדובר בבני עדה אחרת. גרדוב אלכסנדר טען, כי המועדון פתוח לציבור. בית המשפט קיבל את תשובתו, ופסק כי קביעת קוד לבוש מסוים כתנאי לכניסה למועדון היא בעיקרון דרישה כשרה ואינה נחשבת להפליה על-פי החוק.
לאור כל האמור, ביהמ"ש הגיע למסקנה שהשניים לא עמדו בנטל ולא הוכיחו כי כניסתם סורבה מחמת הפליה אסורה. בית המשפט ציין, כי טענת הפליה היא טענה חמורה, שמטילה דופי חמור בצד שכנגד. לפיכך, על בעל דין שטוען טענה כזו מוטלת חובה לפרט את טענותיו בצורה מנומקת ומיוחדת, כפי שנהוג לגבי טענות מרמה.