שוויון

הבולען, שנפער בנתיב הימני בנתיבי איילון דרום, סמוך למגדלי עזריאלי בתל אביב, זכה מיד להכרה של מרב מיכאלי, צרת התחבורה, שקרא לנהגים לא להגיע לתל אביב ברכב פרטי. נראה, כי במשרד התחבורה שוקלים לכנות את התופעה החדשה, בולענית - כיוון שצריך שוויון, ודחוף. גורמים שונים מבקשים לקרוא לבולען, מיכאלית, על שמה של הצרה.

איש מסתורין

לשב"כ, מתברר, יש חלקת קברים בבית-העלמין בצומת ירקון, ובו קבורים אנשיו. בין הקברים נמצא קברו של מאיר משולם, איש מסתורין, שהיה ידוע ברשתות החברתיות כ"שחף פילוביץ'". את שני הגילויים הללו ואחרים מביאים רן שריר ואבי זלינגר בספרם החדש, "האיש שצעק סרק סרק". לפני כמה שנים נעניתי לבקשה לגיוס המונים, ותרמתי להוצאת הספר מתוך אמונה ותיקה וחזקה, שצריך להסיר את הרעלה מעל אלפי סיפורים, שחסויים מהציבור על לא-עוול בכפיהם, רק כדי לכסת"ח את המערכת. זלינגר הבטיח, שהספר יחשוף את האמת על רצח יצחק רבין. משמע, יפוגג את מסכת השקרים, שטוותה המערכת - משטרת ישראל, שב"כ, ועדת שמגר, בית המשפט, וכמובן - התקשורת. אם יבשיל, סברתי, זה יהיה תפוח-אדמה לוהט, שרבים וטובים ישמחו אומנם להשמידו, אך שיעור טוב באזרחות. פעם, בדמוקרטיה הישראלית, לא התעסק שב"כ עם צווי מניעה בבתי-משפט, אלא עשה מעשה, וקנה את כל העותקים של ספרים חתרניים; ובכך מנע את תפוצתם. כיום ניתן להשיגם בקושי בחנויות לספרים ישנים ולאספני ספרים. ועוד גילוי נאות - איני מצליח להאמין לאוסף סיפורי הכזב הרשמיים, שנטווה אודות הרצח ומבצעו. מה לעשות?! אני מקטני האמונה... ועם השנים התברר לי, שאיני יחיד בדורי. כמעט שכחתי מתרומתי, עד שנחתה בדואר האלקטרוני שלי התרעה של זלינגר, שהספר יצא לאור, ויגיע אליי בדואר בהקדם. ואכן, הצבי הצולע של דואר ישראל הביא את הספר אליי, ועיינתי בו בחטף. ראשית - הכריכה האחורית. אחריה - תוכן העניינים, שמצאתי בו, להפתעתי, את פרק 19, הדן בשחף פילוביץ', איש יקר, שסייע הרבה לנו - הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה (פורום אלפרדו, כיום) - בפענוח מסכת הכזבים סביב לחימת גדוד הצנחנים 890 במלחמת יום הכיפורים במה שנקרא בטעות מכוּונת, "החווה הסינית", והנו מֶתג 42 בציר "טרטור" עקוב-הדם. פילוביץ' הבליח לפתע מן האפלה, וכשנעלם כעבור כשנתיים, פורסם, כי נפטר, שמו מאיר משולם, והוא מאילת. מעולם לא פורסמה תמונתו; ולמרות שחשדתי, כי המדובר בשם עט, לא טרחתי לנסות לעמוד על טיבו של פילוביץ'. הסתפקתי בכך, שהמידע, שהעלה לרשת, היה יקר-ערך, ואושש את ממצאי הפורום על-אודות הכישלון המבצעי ב"טרטור" 42 ואודות הכישלון המוסרי בהפקרת הפצועים בקרב למותם. לצערי, חזי דחב"ש עליו השלום, ידידי, שהיה תימני יקר, והתניע יחד עם אורי מילשטיין את הפורום שלנו, לא זכה לקרוא את הסיפור על שחף פילוביץ' (הניחו נא לי לקרוא לו כך); וחבל. מעניין היה לשואלו מה ידע באמת על פילוביץ', והאם הופתע, כמוני. שריר וזלינגר מצאו את קברו של פילוביץ' בחלקת שב"כ בבית-העלמין בצומת ירקון. הם גילו תמונה נדירה שלו, ופרסמוה בצד סיפור מדהים על חלקו ברצח רבין. לדבריהם, כנראה, הוא האיש, שקרא סרק סרק, שוועדת שמגר החליטה מסיבותיה התמוהות לא לטרוח לאתרו. פילוביץ' היה איש גדול מאוד - גבוה ורחב, והיה תימני שחום מאוד. בעדויות, שנגבו אודות רצח רבין, הוא מככב כמה פעמים - גם כ"התימני" (תימנים רבים היו בסיפור, אך רק פילוביץ' אינו מוזכר בהם בשמו בשום מקום). שריר וזלינגר מצאו, שהיה מעורב גם בפרשת חקירת היעלמות ילדי תימן (המדממת עד היום), בפרשת עוזי משולם (אין קרבת משפחה ביניהם) ובהתקפות על פרופ' יהודה היס, שניהל את המכון לרפואה משפטית באבו כביר. השר לשעבר אמיר אוחנה (איש שב"כ בעברו) הספיד את פילוביץ' פעמיים בבלוג שלו, ובהספדיו חשף טפח, וכיסה הרבה יותר. כמו יגאל עמיר וכמו אבישי רביב (הסוכן המדיח "שמפניה", הנודע לשמצה, שהמערכת מחפה עליו פן ייחשפו משימותיו, שיטותיו ושולחיו), גויס פילוביץ' לשב"כ בשנת 1973, בהיותו רס"ר בגדוד תותחנים בצבא הקבע, אך שוחרר כשאנס חיילת, ששירתה עמו. פילוביץ' המנוח הסתבך באונס נוסף (אולי בעת שירותו בשב"כ), התדרדר, עזב את הארץ, חזר, ושקע בעוני מנוון - עד שהפציע ברשתות החברתיות, ונפטר. ספרם הבא של שריר וזלינגר יעסוק בפילוביץ'. עד אז' וגם אחר-כך' אזכור לטובה את סיועו ל"פורום אלפרדו".

מרחב מתכווץ

"מרחב הלגיטימיות המתכווץ של צה"ל", כך קרא פרופ' יורם פרי מאוניברסיטת מרילנד (שהוותיקים זוכרים אותו כדובר מפלגת העבודה וכעורך דבר המנוח) להרצאתו בכנס הדו-שנתי השישי של אגודת חוקרי צבא-חברה בישראל, שהיה במכללה האקדמית כינרת בשבוע שעבר. פרי הפנה את תשומת-לב הקהל לכך, שבשנים 2022-2020 נמצא בסקרים משבר אמון בצבא, והביקורת על הצבא, על מפקדיו הבכירים (כולל הרמטכ"ל, הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה"ל) מתרבה ומחריפה - על הרמה המבצעית, על תקלות, על מחדלים, על תנאי השירות של החיילים, על יחס מפקדים לחייליהם, על שכר החיילים ואנשי הקבע, על התנהגות מינית של מפקדים, על היחס לפדויי-שבי ולהלומי קרב ועל מה לא. בזמן האחרון גם עולה מדי פעם ביקורת חריפה ביותר על נוהלי הפתיחה באש, ציין פרי. הרצאתו הייתה למחרת נפילת רס"ן בר פלח בהיתקלות במחסום ג'למה. באותו הבוקר פרסם אתר וואלה, כי מטבח בבסיס בצפון נסגר לאחר שנמצאו בו עכברים ותולעים. לדעת פרי, מחריפה הביקורת על הצבא, ומתרבה. במחקרו הוא בדק עיתונים ואתרים לתקשורת חברתית. הצבא מכיר בבעיה, הדגיש פרי, ומנסה להתמודד אתה בהפרכת דברי המבקרים, באיגרת למפקדים, שפרסם הרמטכ"ל, בחיזוק המערכת לתודעה כלפי פנים ובריבוי חשיפה של יחידות מסווגות ומעשי גבורה. מסופקני האם זה יוכל לעצור את הסחף המתמשך באמון הציבור בצבאנו. לצה"ל דרוש מיד שינוי גדול, שייראה בשטח; וָלא הוא ימשיך לאבד את נשקו החשוב ביותר - אמון הציבור.

ההרדוף רעיל מאוד

הידיעה על ילדה בת שנה וחצי, שהורעלה בעיר יהוד-מונוסון מלעיסת עלה, שקטפה משיח הרדוּף הנחלים, הזכירה לי, שאבי מורי ע"ה סיפר, שרועים בדואים נוהגים להרעיל עדרים של אויביהם בהשלכת ענפי הרדוף הנחלים לבארות המים של האויב. דרך אגב, במאי 2008 אושפז במצב קשה גבר מירושלים, שהכין לעצמו חליטת הרדוף. למחרת הוא לא התעורר, ולא הגיב, ופונה במצב קריטי לבית-החולים הדסה. חמש שנים לאחר מכן, לעס נער בן שלוש-עשרה מבית חנינא עלי הרדוף, לקה בדום-לב ובפגיעה מוחית, ונפטר. כארבע-עשרה שנה אחר-כך דווח על גבר בן 73 מירושלים, שהכין לעצמו חליטת הרדוף, ושתה אותה. גם הוא עבר דום-לב, אך ניצל כתוצאה מתושיית רופאיו. מאז ומתמיד, אליבא דכולי עלמא, הרדוף הנחלים רעיל ומסוכן לבעלי-חיים ולבני-אדם. זה אינו מפריע לו להיות צמח-נוי חביב ונפוץ במקומותינו - ובעיקר, על גננים עיורניים. לפי הספרון, צמחי רעל בישראל (שכתבו פרופ' יואב ויזל וששון כהן ובהשתתפות פרופ' ניסן בנימיני; בהוצאת המדור לאקולוגיה, פתח-תקווה, תשל"ז), כמותו מסוכנים - דָטוּרה, ויתאניה משכֶּרת, אצבעונית (דיגיטליס), דוּראנטה, צמח התרבות דיפנבאכיה, לוף ארץ-ישראלי, לנטנה מצויה, סולָנום, סמבוק, סרפד, סתוונית ועוד כמה, המצויים הרבה מאוד בקרבתנו, אך אינם משמשים לגינון. הרדוף הנחלים הוא שיח גבוה וחסון, שבולט בקיץ בפריחתו הוורודה (בגרסתו הלא-מתורבתת). הוא גדל בטבע בגדות נחלים. חוקר הטבע הרומאי פליניוס ציין, כי דבש מפרחי הרדוף רעיל, אך ביולוגים טרם הכריעו בשאלה האם מייצר ההרדוף צוף. למרות יופיו, רעיל ההרדוף מאוד לאדם ולבהמה, והוא מכיל יותר משלושים תרכובות רעילות, היכולות לגרום למוות. לכן, בערבית נוהגים לקרוא לו, "רעל החמורים" (סַם אֶלְחְמַאר) - כמו באיטלקית, בפרסית ובלטינית. פרופ' אמוץ זהבי וסאלח עקל ח'טיב דיווחו באתר צמח השדה, כי עוד ביוון העתיקה נחשב הרדוף כסם מוות לכלבים ולחמורים, ועזים אינן נוגעות בו כלל. לדבריהם, מסופר על שמונה חיילים מצבא נפוליאון, שהשתתפו במלחמה בספרד (1808), ומתו כיוון שצלו בשר על שיפודים מענפי הרדוף. אפילו עשן, שנוצר משריפת הרדוף, עשוי, לדבריהם, לגרום להרעלה.

עקב רעילותו הרבה ופעילותו המהירה (תלוי במינון), השתמשו בהרדוף לאורך ההיסטוריה להרעלות מכוונות של בני-אדם, להתאבדויות ולהרעלת חיות-בית. הרדוף נכלל ברשימת הצמחים הרעילים, המשמשים כ"נשק בוטני", ובספר יסוד לרפואה משפטית (פורנזית) ולמדע הרעלים נכלל הצמח בסעיף, העוסק ברעלים, הפועלים על הלב.

היוונים הקדמונים נהגו לחסום פתחי מחילות עכברים בעלי הרדוף. כשכרסמו העכברים את העלים בניסיון לחמוק החוצה, הם הורעלו, ומתו. בספרד נהגו במאה השלוש-עשרה לעש̤ן את הבית בעלי הרדוף שרופים עם גופרת ברזל, כדי להרחיק ממנו עכברים. עלי הרדוף נאספים באלז'יריה, ומונחים בבית להרחיק יצורים מזיקים ועשים. בהודו השתמשו בהרדוף להרעיל דגים. בארץ נהגו כפריים ערביים להניח ענפי הרדוף בין שקי חיטה, כדי לשומרה מפני מזיקים; וכך עשו רועים לקמח אשר בצידתם. עקב רעילות הענפים, נהגו להשתמש בהם לקירוי גגות. היו מניחים ענפי הרדוף מעל קורות, התומכות את הקשת האחרונה שלפני שכבת הטיח המשלים את הקירוי, כדי להרחיק מזיקי עץ מהתקרה.

לפיכך, אני תמה על גננים, ששותלים את צמחי הרעל הללו, שמסכנים את שלום הציבור, בגינות פרטיות, ועל הרשויות, שאינן מונעות זאת. "... ההמלצה המקצועית הנה להימנע משתילת הצמח בגני-ילדים ובבתי-ספר", הגיבה לתאונה עיריית יהוד-מונוסון. "בשל אחריותנו ודאגתנו לשלום ובריאות הציבור, עיריית יהוד-מונוסון, בשבע השנים האחרונות, לכל הפחות, אינה שותלת את צמח הרדוף הנחלים במרחב הציבורי העירוני ...".

הפער בין יופיו של ההרדוף לבין רעילותו עורר יצירתיות רבה בפתגמים - מציינים פרופ' אמוץ זהבי וסאלח עקל ח'טיב. למשל - "מי שהוא מִתפוח לעולם לא יהיה מר, מי שהוא מהרדוף לעולם לא יהיה מתוק" (פתגם טוניסאי). אדם חסר-תועלת מתואר בפולקלור הערבי בארץ: "כמו הרדוף הנחלים, הרבה פרחים אך ללא חניטה" (מִיתְ'ל אֶלְדִיפְלָא בְּיִזְהִר וּמָא בִּעְקִד, مثل الدفلى بيزهر وما بعقد)- מצטטים שניהם.

נוטף שנאה

בבית הפלמ"ח ציינו השבוע עשור למותו של המשורר חיים חפר, שהיה בפלמ"ח. אני מניח, שבערב, שערך ד"ר מוטי זעירא, לא הוזכרו שני שירים, שכתב חפר - אז פיינר - נגד הפסקת ה"סזון".

למי שאינם יודעים, או מעדיפים להשכיח - ב"סזון" הרשו לעצמם מנהיגי השמאל להורות לחברי פלמ"ח ו"הגנה" לעצור יהודים, שלא קיבלו את דרכם הפוליטית, לענותם, ולהסגירם לשלטונות הכיבוש הבריטיים; והם עשו זאת, לרוב, בשמחה רבה ובשנאה יוקדת. כידוע, ב"סזון" לסוגיו השונים נרצחו בזדון יהודים - ולא רק ניצולי אניית-הנשק "אלטלנה".

באפריל 1945 התקיים בקיבוץ יגור כנס של חברי פלמ"ח, ובו הסביר ד"ר משה סנה, ראש המפקדה הארצית (רמ"א) ב"ההגנה", שאצ"ל הובס; ולכן, יש להפסיק את הסזון, למורת-רוחם של הנוכחים. בתגובה כתב חפר את שני שיריו. את אחד מהם, "שיר הסיום", סיים חפר, בין שאר נטפי שנאתו, כך: "עוד נחזור אחים, / נחזור סזונה / לקִני הנגע נחדור / עבודה רבה לנו נכונה, / להשמיד עד תום את הטרור". // שימו לב לנכונותו לרצוח יהודים רק משום שאינו מסכים עם דרכם, וקורא למעשיהם למען עצמאות ישראל, טרור, והוא מסית נגדם.

חפר נותר שונא של "הפורשים" ושל דרכם הפוליטית, עד מותו, ולא הסתיר מעולם את שנאתו היוקדת.

חדשנות מבצעית

רא"ל אביב כוכבי אירח רמטכ"לים מכל העולםפ, והציג בפניהם את החדשנות המבצעית של צבאנו המופלא. יוסי יהושע, הכתב לענייני צבא של ידיעות אחרונות, צייץ בטוויטר, כי לצורך התצוגה בבסיס צאלים נשלחו גדוד וכמה פלוגות לשמור על המטרות, שהוצבו, כדי שכנופיות בדואיות לא יגנבו אותן במהלך תצוגת האש. תזכורת כואבת למי, שטרם הפנימו, שאיבדנו מזמן את המשילות בנגב.

הכשר

אחרי שהכשיר, לכאורה נקודתית, שימוש בעינויים בחקירת שב"כ (בערעור של עמירם בן-אוליאל על הרשעתו בפרשת הרצח בכפר דומא), דהר בג"ץ קדימה, והכשיר הוצאת הודאה מנחקר בדרכים פסולות. את ההחלטה כתב השופט אלכס שטיין בהסכמת חבריו למותב - יוסף אלרון וגילה כנפי-שטייניץ. האם בתום דהרת הבג"ץ ייוותר משהו מזכויות הנחקרים, שהן אחד מעמודי התווך בדמוקרטיה?!