|
בין תערוכות ענק כמו הביאנלה בוונציה או פריז (באוקטובר) אפשר בהחלט ליהנות מתערוכות מרהיבות בישראל, כמו ב'מקום לאמנות', או ב'בית האמנים' בתל אביב, שנותן הפעם בית לאמנות מאתגרת. בין המציגים שם, צ'נצ'ל בנגה, יוצרי אופנה ויוצרות בעקבות זיכרונות עבר.
האור הצהוב של צ'נצ'ל בנגה
צ'נצ'ל בנגה כבר מוכר ואהוב על מוקירי האמנות בארץ. עד עתה הציג בבית האמנים עבודות בפורמט קטן וכעת הוא מתפרש על אולם שלם ומציג את הקונספט שלו: יליד הודו שכבר חי בארץ, נשוי לישראלית ואב לבנות צבריות, שעדיין קשור בעבותות לתרבות ההודית. הצבע הצהוב שולט כאן ולדבריו צבע זה הוא מקור האור, צבע השמש, החמניות, המסמל במסורת ההודית פריחה וקדושה. בקיר המרכזי מוצגת עבודה גדולה המשקפת התמזגות של גופים שונים, בעלי חיים ובני אדם: חיות מכונפות או בעלות קרניים יחד עם יצורים בעלי רגליים של בני אנוש. לפי אחד ההסברים יש כאן ריפרור לעבודה 'גרניקה' של פיקסו. הצבעים החיים הנוטים מצהוב חמרה לאדום משרים אווירת שמחה, בניגוד לפרשנות האוצר, אריה ברקוביץ, על אווירת "זרות וניכור". צ'נצ'ל יכול להתגאות במורשת האמנות ההודית בלי להתנצל, להמשיך להתעסק בה ולענג את קהל צופיו, אבל הוא כבר אחד מאיתנו, הישראלים, מקובל ואהוד. |
|
|
|
|
צ'נצ'ל בנגה, חדר צהוב [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
אפנה ואמנות?
במקביל לשבוע האופנה בישראל יוצרי אופנה מתלבטים ביניהם על משמעותה והשלכותיה על החברה. בהיבט הומוריסטי וביקורתי כאחד מוצגות כאן נעליים שחורות כבדות ובחתך עומק בהן נראות שכבות עוגה וקרם. היוצרים מציגים חלקי ביגוד מחומרים שונים, פלסטיק, גומי, נייר. בסרט וידאו הדוגמנים צועדים עם גוף חשוף ומינימום ביגוד. כיום האופנה מגיעה גם למוזאונים. יש המחשיבים אותה ליצירת אמנות וקהל רב סוגד לה, מוציא כסף רב לרכישת מותגים ויצירות של בתי אופנה ידועים. מאידך-גיסא, אופנת הרחוב מאפשרת הרכבים של ביגוד "מאולתר", והפגנת שילובים חסרי טעם במכוון (ראו אחד משופטי התוכנית "הכוכב הבא" בטלוויזיה).
|
|
|
|
|
איה סריג וענת גרינברג [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
זיכרונות וצעקות
שלוש אמניות חברו יחד ומציגות זיכרונות עבר שנוגעים גם בהשפעות השואה. איה סריג אוספת ברחובות כסאות שבורים ומפורקים, מתעמתת איתם, עוטפת בחומרים שונים ובונה אותם מחדש. התוצאה - כלי שבור ורצוץ, כמו נפש שבורה. לדבריה "הכיסא הינו טריגר; כפי שקנבס מעורר רצון לצייר, כך גם חלקי כיסא שבור".
כסאות אלה מנהלים דו-שיח עם התמונות הגדולות של ענת גרינברג התלויות על הקירות וסוגרות על החוויה המתהווה. גרינברג מצלמת חללי בתים, מסדרונות, חדרי מדרגות ובהשראתן בונה את הציורים המונוכרומטים, נוגים באפרוריותם, בהם משתרגים זלזלי עלים, אולי רמז לאופטימיות של צמיחה עתידית.
את מימד הקול מביאה אילנה סטרלין. היא מספרת שאיה סריג וענת גרינברג ביקשו לצרף אותה לתערוכה, הן בשל היותה "דור שני" ומומחית שעוסקת בשואה וגם בשל עיסוקה - פסיכותרפיסטית והקשריה לעמותת "עמך". הטקסט שלה המופיע בתערוכה "חתום בנבכי נשמתם של הניצולים".
|
|
|
|
|
לילי פישר [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
מקום לאמנות, לילי פישר ונורית גל
גלריה זו באזור המלאכה בת"א (שביל המרץ 5) נותנת מקום כבוד לאמנים שלה העובדים באזור ולאורחים נוספים. התערוכה המרהיבה של לילי פישר "אינטרקונטיננטל", נוגעת בקשרים שלה עם בית ילדותה בארגנטינה ומגוריה, חייה בישראל כיום. העבודות הן קולאז' המורכב מציורים ישנים שלה והוספת חלקים חדשים שלכאורה לא קשורים זה בזה אך יוצרים פסיפס מרהיב, כמעט אבסטרקטי, של צבעוניות חיה.
באולם השני מוצגים חוויותיה של נורית גל עם זיכרונות אמה ז"ל. אמה, אדלה, הייתה רק בת 10 כאשר נאלצה לברוח מפולין (1938) שנכבשה בידי הגרמנים. לאחר שהג'וינט היהודי שלח אותה לפנימייה באנגליה, היא הגיעה (1948) לישראל בגיל 18.
בארץ הורישה לביתה, נורית, את הספר היחיד שהביאה עמה - עבודות מהגלריה הלאומית בלונדון שערך קנת קלארק. בתמונות מתוך ספר זה ומתוך שיקופיות שצילם אביה, גל בונה צילום חדש המשלב אלמנטים מהעבר ומההווה. זהו צילום בתוך צילום עם התייחסות אישית של האמנית. התוצאה מרתקת.
|
|
|
|
|
נורית גל [צילום: מרגלית מולנר גויטיין]
|
|
|
סגלון, לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט
בחזית המבואה לגלריה מציגה אלקויטי עץ משפחתי המורכב מתמונות ישנות בגוון כחול אותן גזרה והציבה כעץ זיכרון. עבודת הווידאו של אוקרט על עץ הסיגלון ועלעליו משלימה את המיצב.
בן פישל, סלון לאמנות
זוהי גלריה שיתופית של אמנים ואוצרים, הנמצאת מול 'מקום לאמנות' ונותנת במה לאמנים מכל הארץ. בן פישל, אמן צעיר ופורה, עובד בגלריה יפואית לאמנות אפריקנית ומציג עכשיו מגוון עבודות המשקפות את השפעת האמנות האפריקנית עליו. העבודות מבוצעות על מצעים שונים: קרמיקה, עיבודי שכבות של עץ ונייר. בכולן ניכרת ההשקעה בחדירה למהות החומר ותרגום המוטיבים האפריקניים על-פי פרשנותו של האמן. האוצרת, ד"ר נירה טסלר, השכילה לעמד את העבודות בצורה משמעותית ואסתטית, בעיקר בקיר החזיתי בו תלויות עבודות מיניאטוריות ("בגודל קטן, מחוסר מקום בבית" מסביר האמן) במלאכת מחשבת מדויקת. התוצאה, תערוכה מושכת וייחודית של אמן רבגוני ומוכשר.
|
|