נפתלי בנט כראש ממשלה כשל מנהיגותית וניהולית משום שסבר שמוקד הבעיה מולה מתמודדת ישראל מבית היא מחלוקת פוליטית. למעשה היא משקפת מחלוקת וקרע אידאולוגיים ותרבותיים. פתרון המשבר טמון ביצירת מכנה משותף מוסכם על-ידי רוב הציבור על יסוד פשרה לטווח הארוך בשאלות היסוד, שתושג בהידברות ובהמשך חינוך להטמעתה בחברה ובתרבות היום-יומית שלנו מתוך העדפה מושכלת של המשותף על השונה; כי אין פתרון "סכום אפס" או פתרון חלטוריסטי. אינני שותף להערכתו של ברוך לשם¹ לגבי ערכה ותרומתה של כהונתו הקצרה של בנט. ראשית, מלכתחילה נועדה הכהונה להימשך שנתיים שאחריהן אמור היה לפיד להחליפו. בפועל היא אומנם נמשכה שנה אך עקרונית יכולה הייתה להמשך אל תוך תקופת ממשלת המעבר, באשר לא בנט הוא שהפיל את הממשלה. פרישתו אחרי שנה נעשתה מתוך שיקולים של שת"פ עם יאיר לפיד ולא מתוך כורח חוקתי, משפטי או פוליטי. החלטתו זו הייתה כשלעצמה מקח טעות וחוללה מהומה מיותרת בין הכוחות המנוגדים שנטלו חלק בממשלה זו; למעשה אף הוכיחה בדיעבד את כשלון התיזה שהסכמי שת"פ מסוגלים להתנהל בפוליטיקה הישראל גם בניגוד לאינטרסים הפוליטיים של השחקנים הראשיים - כפשרה דה-פקטו בתנאים של מציאות לוחצת או סיבה אחרת. שנית, הכשל האמיתי איננו פוליטי אלא מנהיגותי-ניהולי. בנט ניהל את הממשלה כפי שמנהלים "סטארט-אפ" ולא כפי שיש לנהל את הארגון הגדול והמורכב ביותר במדינה - "קואליציה שסועה" מעצם הרכבה ומבנהַ. חודשים ספורים מאוחר יותר מוכחת פרימת "היריעה השיתופית" בין היתר שבממשלה מתוקנת לא ייתכן שכל שר יביע עמדה עצמאית בכל הנושאים הרגישים בתחומי החוץ והביטחון שהטיפול הלגיטימי בהם שמור לראש הממשלה או לאחד השרים הבכירים. הוא הדין גם בענייני הפנים בהובילו מהלכים חד-צדדיים ושנויים במחלוקת. המאבק בין "הימין" ל"שמאל" איננו שקר או אחיזת עיניים. הוא עובדה שהתחילה עוד לפני קום המדינה אך נשאה שמות שונים וקיימה מציאות פוליטית הגמונית של תנועת העבודה עד למהפך 1977 ועליית בגין לשלטון. אם בתחילת דרך הציונות המגשימה נסב הוויכוח על השאלה כיצד יש להכשיר את החלוצים והעולים המיועדים למפעל ההגשמה הציוני, הרי שאחרי קום המדינה מוּקדה השאלה בחתירה לשמירה על ההגמוניה הפוליטית בכוונה להבטיח שליטה במאבק על עיצוב "מדינת היהודים" - מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינת כל אזרחיה בנוסח כזה או אחר. ביסוד מאבק כזה עומדות תמיד הקבוצות המיליטנטיות של שתי הגישות - הסוציאל דמוקרטיה שהפכה לפוסט-מודרנית ופוסט-ציונית מזה והרביזיוניזם הליברלי בשיתוף עם הציונות הדתית על גווניה השונים. ביסוד תפיסתם המדינית של אלה עומדת חתירה מתמדת למדינת לאום דמוקרטית שמאפייניה הלאומיים נשענים בפועל על ההיסטוריה הלאומית העתיקה וההלכה היהודית כתרבות.

בלתי פתור

הגמישות הפוליטית והאירגונית של תנועת העבודה העניקה לה יתרון ארגוני ואסטרטגי בדרך להקמת המדינה ובשלבים הראשונים של התבססותה המדינית-ריבונית. מכאן ואילך אנו חוזרים לשאלת אופיה המהותי כשהרפורמציה החילונית וגילגוליה מייצבים ומעצבים את גוש "השמאל" והגורמים הליברלי-דמוקרטים בשיתוף עם הדתיים-חרדיים-מסורתיים מעצבים את גוש "הימין". מאחר שבני הדור השני והשלישי לתקומה כבר אינם נושאים מטען רוחני יהודי כהוריהם, מקבל המאבק ציביון פוליטי שבהדרגה נצבע גם על-ידי השפעות הפוליטיקה העולמית והמחלוקת בין "המערב" הקפיטליסטי לרוסיה הסובייטית (עד התפרקותה). בכל מקרה שורשיו של הנ"ל נעוצים בטרנספורמציה מתבדרת של שלושת הדורות האחרונים, בכישלון חינוכי מדינתי ובעובדה שהמדינה כארגון-גג לחיים ריבוניים משותפים לא הגדירה את דרכה בחוקה מסודרת. המאבק המתמשך בין הימין לשמאל בשאלת גבולות המדינה ותחומי ריבונותה נמצא כבר במגילת העצמאות, אך הושאר בה פתוח ובלתי פתור. פתרונו אינו סוגיה פוליטית אלא שאלה לאומית עקרונית ומהותית שיש להכריע בה באחת משתי דרכים: הידברות והתקדמות תוך פשרה, סובלנות והידברות מתמשכים או הכרעה דמוקרטית במישאל-עם (שבגלל עיתוייה עשויה להיות משברית). המצב הקיים קשור גם בסוגיות הבאות: מעמדם של ערביי ישראל, של אזרחים שאינם יהודים, שימור הרוב היהודי, הבעלות על הארץ, יחסים עם יהודי הגולה, שיקולי ביטחון לאומי, חינוך, מעמדה של הדת והרבנות הראשית והכפילות ביישום היהדות האמונית בין סגנון אשכנז לזה של יהדות המזרח. פתרון סוגיות אלה טרם נמצא. בכל מקרה אסור שייגזר באמצעות התערבות גורמים זרים מבחוץ או במניפולציות פוליטיות, משפטיות ואחרות מבית. ויכוח זה היה, הווה ויהיה על סדר היום עד לפתרונו. ניתן להחלישו זמנית על-ידי גיבוש שיטה מוסכמת שאמורה להוביל אותנו לפתרון המיוחל. בנט כלל לא טיפל בסוגיות אלה ואם נתקל בהן עקף אותן ברוב המקרים ודחה את הקץ לעתיד לא ברור מעבר לאופק הנראה לעין. הבעיה הישראלית נובעת, בין היתר, מכך שבחברה פלורליסטית לא יהודית לכאורה, קל יחסית לשמר זרמים רבים ושונים עד כדי ניגוד אבסולוטי ביניהם. במיוחד קל הדבר כשהמודל המוביל הוא ארה"ב על השפעתה הגלובלית החזקה, על 50 מדינותיה ו-10 מיליון הקמ"ר בקרוב של שטחה הגובל בשתי מדינות חלשות ממנה - צבאית, כלכלית, פוליטית ודמוגרפית - קנדה, ומקסיקו. במדינה יהודית שמבקשת להישאר כזו אך בעת ובעונה אחת מבקשת לרכוב על ציר הזמן של המודרנה וההתקדמות המדעית-טכנולוגית, חייבים לנסח נוסחה ייחודית להתמודדות הפנימית על מהות הפתרון ודרכי יישומו. גם אם ביקש בנט על-רקע חוסר המוצא בהרכבת הממשלה בסיבוב הבחירות הרביעי, לנסות גישה חלופית - שגה במהלכיו: ראשית הוליך שולל את תומכיו ושותפיו המידיים "בימינה"² שום מנהיג לאומי אינו רשאי להתנהל במרמה, כזה בהולכת שולל מול הציבור שבחר בו. גם התחשבות בשינויי המציאות אין משמעותה זכות להיפוך מלא של הכיוון והיעדים בשמם נבחר; מצע איננו פיקציה.

נכונות לפשרות

שנית, אי-אפשר מעשית להוליך מהלך פוליטי מהפכני כשהמוביל לוקה בחולשה אלקטוראלית מובהקת. גם כאשר הוא זוכה לכאורה להסכמת שותפיו "קשר", במוקדם או במאוחר יסתבכו הדברים בשל ניגודי האינטרסים בקבוצה כולה. כך קרה גם לבנט והדבר הוביל בין היתר להדחתו המוקדמת. בנט אולי³ ביקש לבנות את התאוריה מתוך הפרקטיקה בהנחה לא מוכחת ש"ההרגל יהפוך לטבע...". אולם בשיטה זו הוכיח דווקא שסינרגיה בין מדינה חילונית למסורתית אינה "תאונת עבודה" אלא שינוי מורכב שיש לחוללו במודע, בשלבים ומתוך רצון, כנות ונכונות לסובלנות ופשרות; השאלה "כמה ראשי ממשלה יתחלפו תוך כדי כך" איננה העיקר אלא "איך הולכים ולאן". שאלת המפתח היא אם הציבור מוכן, חרף ההבדלים והשונויות בין קבוצותיו השונות, לראות בחיים משותפים "תוצרת-בית" את היעוד הקולקטיבי החשוב ביותר לשימור החיים בצוותא או שקיום מדינה יהודית ודמוקרטית הוא "מס שפתיים" שמשלמים רבים לשם השגת יתרונות פוליטיים זמניים". ייתכן שהאיפוק הזמני יעלם ברגע שיתברר שהרווח המעמדי, כלכלי או אידאולוגי, אינו קל ופשוט ואולי אפילו לא ניתן להשגה מלאה לעולם. בתהליך שאליו כיוון בנט ואותו כנראה לא הבינו שותפיו (או התפשרו עמו זמנית "עד יעבור זעם") - אין ניצחון של כיבושים מובהקים (משחק סכום-אפס). הניצחון נמדד "ביחידות של פשרה": דהיינו עד כמה צומצם הפער באמצעות שיח והסכמה להתפשר. במלחמה, המדד הוא הכנעת היריב או ניצחון אבסולוטי. בעיצוב של חברה בריאה סביב מערכת עקרונות וחוקי-משחק מוסכמים, ניצחון הוא צימצום המחלוקת בצוותא. לפי שעה ממשלת הקונגלומרט נעה בדיוק על אותו מסלול שעליו נעה לפני הניסוי של בנט. אפשר שבנט מייצג מודל של מנהיג שמעוניין ומוכן להסתכן ולנסות להוביל תהליך כזה, בין היתר, בגלל אופיו ורקעו האישי; אולם הדבר לא עמד במבחן המציאות בממשלתו. בנט עצמו גילה איפוק בנושאים שונים כאשר כיהן כראש ממשלה, אך שותפיו - יאיר לפיד, בני גנץ, גדעון סער, אביגדור ליברמן ואחרים - אינם דומים לו משום בחינה ולאחר פרישתו התפרקה גם חבילת הרצון הטוב כמטרת-על משותפת והכל חזרו למאבק הפוליטי הקטנוני שממנו דילג בנט עצמו לעבר ניסוי הנפל שלו. בשתי הסוגיות המרכזיות: אופיה הדתי-תרבותי-אזרחי של המדינה כדמוקרטיה (שאלת דת ומדינה) וזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל והקמתו בה מדינת לאום משלו (גבולות הקבע של ריבונות המדינה) - התנהל הדיון במישור הפוליטי ודרך הפתרון הושגה באמצעות שיטת הממשל הנוכחית: הכרעה בבחירות והקמת ממשלה, החלטות ממשלה ואישור הכנסת או חקיקה רגילה ברוב המקרים וחקיקת יסוד במיעוטם. דרך זו הוכחה כבלתי יעילה, בלתי-יציבה וכנתונה לסחטנות פוליטית או משחיתה. שכן היא קושרת קשר הדוק מדי את השיקולים האידאולוגיים-פוליטיים עם אילוצים כלכליים ופיתויים לעמדות כוח והשפעה שסיפוקם הופך לעיקר.

משאלי עם

תיקון המצב מחייב ניתוק בין הגורמים הללו וניהול בניפרד של ההידברות האידאולוגית-מוסרית להידברות הכלכלית-כוחנית. מה שעשה בנט הוא ניסיון לבצע קיצור דרך מהופך לזה הדרוש לנו כיום וניסיון זה בעיקרו נכשל - כצפוי. עם זאת בפרקי הזמן הקצרים בהם נמצא אינטרס משותף בין הניגודים הפוליטיים או זוהתה הסכמה עניינית שאינה מתרסקת בגלל התנגשות האינטרסים הבסיסיים הנוגדים, הושגו הישגים חיוביים קצרים ומוגבלים; אולם אנו זקוקים לתיקוני-שורש. לפיכך, אין טעם להשחית זמן, מאמץ ועצבים על המשך ההליכה במסלול הרדוד הנוכחי תוך החרפת הנזקים והעמקת הקרעים החברתיים. חייבים לעבור לאחת מדרכי ההכרעה הבאות: מישאלי-עם בסוגיות היסוד וכתיבתם מחדש של חוקי היסוד על-פי הכרעת העם או חידוש האסיפה המכוננת שהוזנחה ונשכחה זה עשרות שנים, אשר תנסה להגיע להסכמות ואישרורן במשאל-עם אחד, במבנה של חוקה שעל-פיה תעוצב מחדש שיטת הממשל הציבורי בישראל.