אניית "בת גלים" נשלחה באופן יזום על-ידי ממשלת ישראל לעבור בתעלת סואץ כשהיא נושאת דגל ישראל ולהפגין בפני כל העולם את זכותה החוקית של ישראל לתנועה חופשית בתעלת סואץ ולהעמיד את המצרים במבחן, אם אכן יאפשרו מעבר אונייה ישראלית בתעלת סואץ כפי שמחויבים על-פי "אמנת קושטא".
רקע לפרשת אניית "בת גלים"
תעלת סואץ נחנכה בשנת 1869. אורכה כ-193 ק"מ, רוחבה של התעלה נע בין 250 ל-500 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים. חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס האטלנטי הסוער, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך. בשנת 1888 חתמו בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, רוסיה והאימפריה העות'מאנית שהיו אז מעצמות ומדינות נוספות על אמנה בינלאומית אמנת קושטא (קונסטנטינופול) שקבעה כי לכל האומות זכות מעבר שיט חופשי בתעלת סואץ, וכי תהיה פתוחה תמיד בכל עת במצב שלום או מלחמה למעבר חופשי לספינותיהן של כל האומות. האמנה קובעת הלכה למעשה את מעמדה של תעלת סואץ כנתיב מים בינלאומי, אשר זכות המעבר החופשי בו צריכה להינתן לכל, ללא הבדל בהשתייכות לאומית של הספינה, בסוג הספינה, או במטענה. נוסח האמנה הוסכם על המדינות החותמות ב-2 במרץ 1888 והיא נחתמה בחודש אוקטובר 1888.
לאחר סיומה של מלחמת העצמאות, ב-1949, חסמו המצרים את תעלת סואץ למעבר אניות וסחורות לישראל וממנה בניגוד לחוק הבינלאומי - אמנת קושטא (1888), המבטיחה מעבר חופשי בתעלה. בתחילת שנות ה-50 החל מתגבש הסכם בין בריטניה למצרים על הסגת כוחות הצבא הבריטי מבסיסיהם שבאזור תעלת סואץ. ביולי 1954 הודיעה בריטניה כי תפנה את כוחותיה ממצרים תוך שנתיים.
ממשלת ישראל ראתה בדאגה התפתחות זו, וחששה מהשתלטות והלאמה מוחלטת של המצרים על התעלה, וקץ סיכוי או אפשרות בעתיד למעבר אניות סחורות מטענים לישראל או ממנה דרך תעלת סואץ, שמשמעותו המעשית פגיעה בכלכלת ישראל ובתחומים אחרים.
בישראל בחנו מספר דרכים לעיכוב ביצוע ההסכם הבריטי-מצרי, או לשינוי תוכנו כך שיאפשר הבטחת מעבר אניות סחורות ומטענים לישראל וממנה. משרד החוץ ניסה למנוע באמצעות מגעים דיפלומטיים את מימוש ההסכם. בין השאר, נפגש בעניין זה שגריר ישראל בארצות הברית אבא אבן (שימש במקביל באותה עת גם בתפקיד שגריר ישראל באו"ם א.א) עם מזכיר המדינה האמריקני דאלס אך ללא הצלחה יתרה.
מבצע מעבר "בת גלים" בסואץ
בקיץ 1954 החליטה ממשלת ישראל בראשה עמד אז משה שרת, לקבל את המלצת אמ"ן להפגין את זכותה החוקית של ישראל לתנועה חופשית בתעלה, באמצעות העברת אניית סוחר נושאת דגל ישראל דרך התעלה. שתגיע לתעלה מדרום לצפון ולהעמיד בכך את המצרים במבחן, אם אכן הם מכבדים את אמנת קושטא.
לצורך כך רכש משרד הביטחון באוגוסט 1954 באמצעות חברה ישראלית "פוסידון ספנות בע"מ" מחברה בקוסטה ריקה, ספינה בשם "פרימה" ושמה הוסב זמן קצר לאחר רכישתה על-ידי החברה הישראלית ל"בת גלים". הספינה, שנבנתה בהולנד בשנת 1932, הייתה ספינה המיועדת לשיט חופים, בנפח כולל של 400 טון ובאורך של כ-46 מטר. הוסכם כי הספינה תימסר לידי הרוכשים בנמל מאסאווה באריתריאה, שנשלטה אז על-ידי חבש.
במקביל החלה חברת "פוסידון ספנות" ונציגה גבי טראוב לאתר ולבחור אנשי צוות ישראלים למשימת הפלגת האונייה מנמל מאסאווה באריתריאה לחיפה דרך תעלת סואץ. נבחרו 10 אנשי צוות. לרב חובל של "בת גלים" נבחר צבי שידלו איש ים ותיק שהיה בשנות ה-40 מדריך בבית הספר הימי בחיפה איש הפלי"ם וחיל-הים. לסגנו נבחר רפאל שפינט (שפוקי). שאר חברי צוות "בת גלים": מרדכי (פאול) כתריאל, קלמן פולק, יוסף (פפו) חננאל, מאיר שמולוביץ, רפי גולדברג, זרובבל (בבל) טבלין, שמאל לויצקי, אלכס צור.
ב-1 בספטמבר הגיעו צוות הספינה בטיסה מנמל לוד לאריתריאה ולאחר שהספינה הגיעה לנמל מאסאווה היא הועברה לידי הצוות הישראלי שהמתין במקום, והונף עליה דגל צי הסוחר הישראלי.
