דילמת חלוקת הסמכויות בין ועדת הכנסת ובין ועדת הבחירות המרכזית בנוגע לפסילת חברי כנסת בגין פרישה מסיעה נדונה בהרחבה בעתירה לוועדת הבחירות המרכזית אך לפני כ-3 שנים ה"ש 1/23 (במשמרת של השופט ניל הנדל כיו"ר וועדת הבחירות המרכזית). לו הייתי כותב את החלטתו של השופט יצחק עמית בעניין ח"כ עמיחי שיקלי הייתי משתמש הרבה יותר באותו דיון מקיף והייתי מגיע לתוצאה הפוכה. היסודות של החלטת השופט עמית: השופט יצחק עמית כותב בהחלטתו דברים של טעם: "קשה להלום כי חבר הכנסת יצהיר על פרישתו קבל עם ועדה, יפעל בניגוד לסיעתו הן בהצבעות במליאת הכנסת והן בהתבטאויות נגד סיעתו שלו, כאשר כל העם שומעים את הקולות. ולמרות זאת הוא לא ייחשב לפורש כל עוד לא קבעה כך ועדת הכנסת. כלל ידוע הוא שמה שנראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז - הרי זה ברווז. מי שהצהיר על פרישתו, הצביע נגד סיעתו, התבטא נגד חברי סיעתו ונגד דרכה של סיעתו הרי זה פורש. שאם לא נכיר בו ככזה, יש בכך כדי לגרום לזילות המושג "פרישה" ולתחושה שכל חבר כנסת יכול לעשות כראות עיניו ללא חשש וללא מורא, תוך ניצול מצבים פוליטיים שמרתיעים את סיעתו מלנקוט נגדו הליך בוועדת הכנסת, או שאינם מאפשרים דיון כזה בשל אילוצים או שיקולים כאלה ואחרים. בכך חומק לו חבר הכנסת מההשלכות שנקבעו בחוק למעשיו, ובתוצאה זו יש כדי לסכל את התכלית ההרתעתית שבבסיס סעיף 6א לחוק היסוד (ה"ש 1/23 היועץ המשפטי לכנסת נ' סיעת כחול לבן, פסקה 6). היסודות הרלוונטיים של החלטה ה"ש 1/23: ניתן אך להצטער שהשופט עמית לא מפנה אותנו במפורש דווקא לסיפא של סעיף 7 בה"ש 1/23 "ראשית, ועדת הבחירות תפעיל את סמכותה האגבית רק במקום שבו ועדת הכנסת לא הכריעה בדבר מעמדו של חבר כנסת מסוים..." ואצלנו לא רק שוועדת הכנסת הכריעה, אלא היא הכריעה, ובערעור הפכה חלקית את עמדתה ובית המשפט נתן את ברכתו לתוצאה. "רשמנו לפנינו את עמדת ב"כ המשיבים 3-1 (ועדת הכנסת, יושב הראש שלה וממלא מקומו), לפיה בנסיבות ערעור זה, אם המערער יתפטר בארבעת הימים הקרובים הדבר ייחשב מבחינת הכנסת כהתפטרות בסמוך למועד הפרישה. אף אנו סבורים כי בנסיבות העניין מדובר בעמדה ראויה העולה בקנה אחד עם החוק. ועם עובדות המקרה". עמית התעלם מהשורות הכי חשובות לענייננו בה"ש 1/23: הכשל של עמית אינו בשורה התחתונה, אלא בהעדר שיקול מרכזי אשר קודמו בתפקיד העלה על הכתב בבירור, השאלה האם מדובר בווקום או לחלופין ועדת הכנסת אמרה דברה בנושא. וגם שופטים עליונים, בייחוד בתפקידם כאנשי מנהל, חייבים בשיקולים ובמשקלים ראויים, וכאשר הם מתעלמים משיקול מאוד מרכזי, החלטתם בטלה. למי יש קלפים טובים יותר ביד, לשיקלי או לעמית?: שיקלי איננו תמים, הוא יודע באיזה מגרש הוא משחק. שיקלי מאמין שהוא מהבודדים בכנסת שהיה נאמן לדרכו, שיקלי גם ידע שהוא רוקד על חבל דק (וכדברי עמית עם רגלי ברווז) בנושאי הפרישה וההתפטרות שלו. עם זאת שיקלי תמרן בכישרון לא מבוטל את התוצאה כך שהיא תיטיב עמו, והביא עמו גם הסכמה של ועדת הכנסת ואפילו הסכמה של בית המשפט. ולהסכמה הזו הוא הגיע לא בגלל שאהבו אותו, אלא בגלל שזה היה הפתרון הנכון לפלונטר, אשר בחלקו נובע מהעמימות המכוונת של החוק (בהיבטי לו"ז), חלקו נובע מכך שבנט וחבורתו צפצפו על הבוחרים שלהם, חלקו נובע מכך שכאשר יש ספק אז אין ספק: הזכות לבחור ולהיבחר גוברת, ובמצב זה, אפילו על-פי החלטות קודמות וברורות של ועדת הבחירות המרכזית, ניטלה מעמית ומהוועדה עליה הוא אחראי, הסמכות לדון בכך, ואם בכל זאת דן, היה עליו לפתור את הסתירה המהותית עם ה"ש 1/23 מה שהוא נמנע לעשות.