הסכנה לדמוקרטיה שמציב מחנה נתניהו היא ברורה. אם אין בתי משפט עצמאיים, ובמיוחד אם בית המשפט העליון אינו עצמאי, אין דמוקרטיה. במצב כזה אין מי שיגן על האזרח (כל אזרח, כולל מצביעי הימין) מפני הממשלה (כל ממשלה, כולל של המרכז והשמאל). פוליטיזציה של מינוי השופטים, עליה המחנה הזה מדובר בגלוי, פירושה הכפפתם לשיקולים פוליטיים ומינוי רק מי שדעותיו עולות בקנה אחד עם אלו של הממשלה – וזו רודנות מהסוג הגרוע ביותר. בימים האחרונים מתברר, כי מחנה נתניהו אינו עוסק רק בענייני המשפט והממשל שברומו של עולם. הבכירים ביותר בו מבטיחים במפורש להפר בצורה מכוונת וסיטונאית עקרונות יסוד חוקתיים ומינהליים המחייבים מדינה דמוקרטית. החל בבנימין נתניהו בעצמו, דרך בצלאל סמוטריץ' וכלה באריה דרעי – מי שמקווים להוביל את הממשלה הבאה אומרים בקולם-שלהם, למצלמה ולמיקרופון, ובצורה ברורה ביותר שעקרונות אלו אינם מחייבים אותם. במובן מסוים, זה מדאיג עוד יותר מאשר האיום על עצמאות בתי המשפט. את האיום הזה עוד אפשר איכשהו להבין (אבל בוודאי לא להצדיק) כתוצאה של תסכול מכך שבית המשפט העליון אינו מיישר קו עם רצונותיו של המחנה הזה. לעומת זאת, ההתבטאויות בהן אנו עוסקים כאן מלמדות על בוז מוחלט לעקרונות יסוד כלליים ורחבים, ולמעשה – על בוז מוחלט לשלטון החוק. המניעים המוצהרים יכולים להיות מדיניים ופוליטיים, אבל הנכונות לפגוע באבני יסוד שאינן מדיניות ואינן פוליטיות מוכיחה, שהאמת הרבה יותר גרועה. החבורה הזאת רוצה שלטון רודני. נקודה. אין שום הסבר אחר.

נתחיל עם בנימין נתניהו ותגובתו להסכם הגז המתגבש (או שהתגבש) עם לבנון. נתניהו – המסרב עקרונית לקבל את התדרוכים להם זכאי ראש האופוזיציה, ולכן ניזון רק מן התקשורת (העוינת והשקרנית, כזכור) – מיהר לתקוף את יאיר לפיד: "הוא נותן לחיזבאללה שטח ריבוני של מדינת ישראל עם מאגר גז ענק ששייך לאזרחי ישראל. הוא עושה את זה ללא דיון בכנסת ובלי משאל עם. ללפיד אין מנדט למסור למדינת אויב שטחים ריבוניים ונכסים ריבוניים ששייכים לכולנו. אם המחטף הלא-חוקי הזה יעבור, הוא לא יחייב אותנו". מי שיקבע האם מדובר או לא מדובר ב"מחטף לא-חוקי" איננו נתניהו, אלא בג"ץ – והסוגיה כבר הונחה לפתחו. אם בית המשפט העליון ידחה טענה זו, ואם ההסכם ייחתם (מה שפתאום לא בטוח, ובצורה בלתי מקרית – אחרי דבריו של נתניהו) – הוא יחייב את מדינת ישראל וכל ממשלה שלה. זהו עקרון יסוד של רציפות הממשל והמשפט הבינלאומי. אני זוכר כנער את המו"מ בין ישראל למצרים אחרי ביקורו של אנואר סאדאת בירושלים. החשש הגדול בישראל היה מה יקרה ביום שאחרי סאדאת: האם יורשיו יכבדו את ההסכם? זהו חשש מוצדק כאשר מדובר במדינה רודנית; הוא כלל לא אמור לעלות כאשר עסקינן במדינה דמוקרטית. נזכיר שהיה זה נתניהו עצמו אשר בצורה חסרת תקדים הגיע לבג"ץ, כדי להגן על הסעיף במתווה הגז שקבע שהממשלה לא תאפשר לכנסת לשנותו במשך עשר שנים. כלומר: לשיטת נתניהו, הסכם עליו הוא חותם צריך להיות משורין למשך שנים, בעוד הוא עצמו יכול להפר בן-לילה הסכם עליו חותמים יריביו. ואותו נתניהו קיים (כראוי) את הסכמי אוסלו כל עוד הפלשתינים קיימו אותם, למרות שהתנגד להם (בצדק) ולמרות כשלונם המוחלט. נכון, יש מקרים בהם מדינה יכולה לפרוש מהסכם – אם יש בו נקודות יציאה או אבני דרך לבחינת קיומו בידי הצד האחר (כך למשל טען דונלד טראמפ לגבי הסכם הגרעין עם אירן). אך אסור לחלוטין להכריז מראש ובצורה גורפת שהסכם עליו חותמת ממשלה לא יחייב את יריביה. רק רודן יכול לחשוב שמותר לו לעשות כזה דבר.

"בממשלה הבאה שנקים בעזרת השם אחרי הבחירות נשנה את מנגנון הפסילה ונוציא אותו מידי בג"ץ, באופן שלא יאפשר עוד לשופטי בג"ץ להתעלם מלשון החוק ומכוונת המחוקק ולהכשיר פעם אחר פעם מי שתומכים בטרור ובמאבק מזויין נגד מדינת ישראל" – הבטיח בצלאל סמוטריץ'. והיה לו המשך: "ביום שבו המפלגות תומכות הטרור תוצאנה אל מחוץ לחוק ולא תוכלנה להתמודד יותר, ייפתח הפתח בחברה הערבית לייסוד הנהגה אזרחית אחרת". החלק הראשון של דבריו התייחס לפסילת מועמדים או רשימות מהתמודדות בבחירות. כיום המנגנון הוא הצבעה בוועדת הבחירות המרכזית ואחריה ערעור לבית המשפט העליון. הוא אכן בעייתי – אך בכיוון ההפוך מזה שעליו מדבר סמוטריץ'. אין בו שום שלב של בחינת ראיות – ועדת הבחירות היא גוף פוליטי, ובית המשפט העליון לכל היותר מקבל תצהירים בכתב והצהרות קצרות בעל-פה. איש אינו בוחן בצורה מקצועית ומעמיקה מהן העמדות בגינן מתבקשת הפסילה והאם יש ממש בהכחשות ובהצהרות של אותם מועמדים. מה רוצה סמוטריץ' לעשות? להפקיד את הפסילה אך ורק בידי הדרג הפוליטי, בלי שום ביקורת שיפוטית חיצונית. השלב הזה, הוא אומר במפורש, יהיה להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגות הערביות. ומי יעשה את זה? כמובן, הפוליטיקאים בחקיקה. במילים אחרות: הרוב יוכל לשלול את הלגיטימיות של המיעוט ולמנוע ממנו להתמודד בבחירות. ברוכים הבאים לעולם של אירן וארדואן.

אם אריה דרעי, בנימין נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר יקימו את הממשלה הבאה, תהיה פסקת ההתגברות ויבוטל מבחן הסבירות". הבטחתו של עבריין השוחד והמס המורשע, בתשובה לאפשרות שבג"ץ יקבע שאינו יכול לשמש בתפקיד שר בשל הודאתו לפני חודשים אחדים בעבירות מס במאות אלפי שקלים. לדרעי, אשר סחר במושבו בכנסת כחלק מההסדר הקל-עד-כדי-גיחוך שקיבל, אין שום בעיה להכריז על רעידת אדמה חוקתית רק כדי שהוא יוכל להיות שר. מה שהרבה יותר חמור הוא, שדרעי לוקח את פסקת ההתגברות למקום שאיש אינו מדבר עליו. במקור, הכוונה היא לאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בג"ץ. הוויכוח הגדול סביבה הוא בשאלה איזה רוב יהיה צריך – רוב קואליציוני מינימלי של 61 חברי כנסת, רוב מיוחס של נניח 70 חברי כנסת, רוב שיצריך כמה חברי אופוזיציה ועוד. במבט רחב יותר, פסקת ההתגברות אמורה להיות חלק מחוק יסוד החקיקה – שצריך להיות מכשיר מאוזן שיקשה על בג"ץ לבטל חקיקה ויקשה על הכנסת לבטל פסיקה כזאת. דרעי מדבר על משהו שונה לחלוטין: פסקת התגברות אשר תתערב בשיקולים של בג"ץ, לא בסמכויותיו; פסקה שתתיימר לומר לשופטים שיש שיקולים שאסור להם להביא בחשבון. וזה חמור ביותר, משום שזוהי כבר לא פגיעה בעצמאות מינוי השופטים, אלא בעצמאות עבודתם. אפשר להתווכח על עילת הסבירות ועל האופן בו היא מופעלת (כשלעצמי אני סבור שהיא חיונית, כי יש המון דברים – בכל תחומי המשפט – שלא ניתן לכמת ולהכניס למסגרות נוקשות). מה שאסור לגמרי לעשות הוא שהדרג הפוליטי יקבע לדרג המשפטי כיצד עליו לחשוב ולפסוק. אם מתחילים להפר את עקרון היסוד הזה, אין גבול לאן שעלולים להגיע. למשל: הפסיקה בדיני מכרזים קובעת שעקרון השוויון הוא החשוב ביותר, ולכן אסור להגיש הצעות באיחור ולתקן אותן בדיעבד; יבואו הפוליטיקאים ויקבעו, שחשוב יותר לקבל את ההצעה הזולה/הטובה ביותר. בנוגע לשחיתות נקבע שוב ושוב, כי יש להעדיף את ההרתעה וטובת הציבור על פני שיקוליו האישיים של הנאשם; יבואו הפוליטיקאים ויקבעו את ההפך. ועוד ועוד, בלי סוף. גם זה הופך את ישראל לדיקטטורה בה השלטון כופה את רצונו בכל תחומי החיים.

הדיבורים על החלפתה של גלי מיארה אם מחנה נתניהו יעלה לשלטון, הם דוגמה נוספת לרמיסה הגסה של עקרונות יסוד משפטיים. כתבתי פעמים אין-ספור שיש לפצל בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין תפקיד ראש התביעה, כתבתי שצריך לתת יותר משקל לדרג המדיני בבחירת היועצים המשפטיים של המשרדים, כתבתי שיש היגיון מסוים בכך שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה איש אמון של הממשלה המכהנת. אבל כל זה כפוף לעיקרון בסיסי אחד של היגיון והגינות: לא בדיעבד. בואו נדבר רק על האיום/הבטחה/משאלה להדיח את מיארה ובואו נדבר על זה לא במישור החוקתי, אלא במישור דיני העבודה. למיטב הבנתי, מאחר שלא מדובר במשרת אמון – אי-אפשר לפטר אותה סתם ככה, רק בגלל שהממשלה התחלפה. מיארה זכאית לכל ההגנות שיש לכל עובד – שימוע, עילה סבירה, חיפוש פתרון פחות פוגעני. יתרה מזאת: מיארה עזבה תפקיד במגזר הפרטי (ותרשו לי לנחש – תפקיד משתלם יותר מבחינה כספית) מתוך ידיעה שאת התפקיד הנוכחי תמלא שש שנים. היא קיבלה התחייבות כזאת מהדרג הבכיר ביותר שקיים – ממשלת ישראל. במישור הכי בסיסי של מיארה בתור עובדת, כל זה אומר שיש כללים ברורים בהם צריך לעמוד, ושאין זה פשוט (ואולי אין זה אפשרי) לפטר אותה מהרגע להרגע. אבל מחנה נתניהו לא מקדיש לעובדה הזאת אפילו עשירית השנייה. הדיבורים שם נחרצים: נחליף את היועצת המשפטית. אפילו החלפת ריהוט בלשכת השר או שינוי של רכבו הצמוד מחייבים עמידה בנהלים; אצל החבורה הזאת, חדורת הלהט הנקמני והרודני, אין שום חשיבות לכך שמדובר בבן-אדם, ובוודאי שאין משום משמעות לקיומם של חוקים וכללים.

עוד חלום של כמה מחברי מחנה נתניהו: חוק צרפתי, ולפיו לא ינוהלו הליכים פליליים נגד ראש ממשלה מכהן. הכוונה כמובן היא להשתמש בחוק כזה כדי לעצור את משפטו של בנימין נתניהו, ושוב – תוך התעלמות בוטה מכללי יסוד (וזה אחרי ששמנו בצד את זה שהחוק הזה עצמו עומד בסתירה לעקרון-העל של שוויון בפני החוק והוא בעייתי ביותר מבחינה מעשית; לא פלא שהוא קיים רק בצרפת, בה יש עדיין עקבות לשארל דה-גול המגלומן). חקיקה ככלל אמורה להיות צופת פני עתיד, וזה מסיבות ברורות ביותר: אין זה תקין לשנות את כללי המשחק בדיעבד, אחרי שכולם פעלו לפי כללים מסוימים. זה נכון במיוחד בתחום הפלילי, בשל רגישותו העצומה – מצד אחד חובתו להגן על חייהם ורווחתם של תושבי המדינה, מצד שני חובתו לשמור על זכויות החשודים והנאשמים (אגב: לכן החוק לפיו רוצח של ראש ממשלה לא יקבל הקלה בעונש או חנינה, הוא פסול מבחינה חוקתית – אבל רק תעזו להגיד את זה בקול). אפשר להצדיק חקיקה פלילית רטרואקטיבית אם היא מקלה. זה מה שנעשה ברפורמה בעבירות ההמתה: הכנסת קבעה שניתן יהיה להחיל את ההגדרות החדשות על תיקים בהם טרם נגזר העונש, אם המשמעות תהיה הקלה בו. אבל זה היה מקרה חריג ביותר, שנועד לאפשר לבתי המשפט לא להיות כבולים לעונש חובה של מאסר עולם על רצח. במדינת חוק מתוקנת, לא ייתכן שהמחוקק יצווה בדיעבד להפסיק הליך פלילי המצוי בעיצומו – במיוחד כאשר הדבר הוא הכי פרסונלי שאפשר (רק לגבי ראש הממשלה המכהן) ובמיוחד כאשר יש בו נאשמים נוספים. עצם הדיבור על האפשרות הזאת מהווה עוד הוכחה לכך שלמחנה נתניהו אין שום גבולות, ושכל האמצעים כשרים כדי להציל את העומד בראשו.