ההתעקשות של העיתונאי החוקר, לירן לוי, לא להרפות ממעשה הנבלה, מעשה ההפקרות מעורר הפלצות שהתרחש בבית הסוהר גלבוע, מעשה אשר התגייסו רבים, בעלי אינטרסים, בעלי אג'נדות, להשתיק, להעלים, לא להדהד, לאפשר מות נשיקה לסיפור, אל תעירו ואל תעוררו. המלחמה, הכמעט אישית, עליה הכריז העיתונאי במאמריו ובעדויות שהצטברו חשפו שורת מחדלים קשים, שורת התנהגויות חמורות, שורת כשל ניהולי חמור. לפני ארבע שנים עם פרסום השערורייה, ההתייחסות הייתה על טענות ותלונות במעשים מגונים מצד האסיר הביטחוני כנגד סוהרות וחיילות בשירות סדיר אשר שירתו בכלא והיו טרף קל לתאוותיו של האסיר הביטחוני. גם אז לא זעו אמות הסיפים, גם אז לא הזדעזעו ארגוני הנשים, גם אז המדינה לא געשה, הפוליטיקאים והפוליטיקאיות לא סערו, נושאי דגל הנאורות. החרות שוויון הנשים, זכויות האדם, נדמו. מסע ההשתקה המכוון שליווה את האירועים החמורים והקשים נמשך ארבע שנים עד לאירוע בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע, אז חשף במסגרת עדותו מנהל בית הסוהר, כי חיילות וסוהרות סופסרו על-ידי מפקדים בכלא כחלק מאתנן לאסיר ביטחוני, אסיר עולם, דובר האסירים. גם הפעם השערורייה שחשף העיתונאי לירן לוי, שערורייה אשר פרסומה החל בערוץ 14, הערוץ שראש ממשלת המעבר מבקש להכריז עליו מלחמה, הושתקה. פרסום השערורייה מחדש, העדויות הקשות של סוהרות בעבר ששיתפו באונס שעברו על-ידי האסיר הביטחוני, חייב, בעל כורחם, את העיתונאים, את הפרשנים, את התקשורת לסוגיה להתייחס לתמונה המזוויעה, הבלתי נתפסת והלא תאמן של ניהול הכלא בפועל על-ידי אסיר ביטחוני, כפי שהעידו הנפגעות, קורבנות האונס.

אמות הסיפים לא זעו

האסיר הביטחוני, בעל הבית בכלא, הסתובב כאדון הכלא כשאינו אזוק בידיו, חופשי להסתובב בכלא המממש את סיפוק תאוותיו המיניות על-ידי סוהרות צעירות אשר נבחרו בקפידה על-ידי קצינים בכלא אשר סופקו לו על-ידי קצינים בבית הכלא. הסוהרות, בעבר ובהווה, התייצבו באומץ לב ובתחושת שליחות אל מול פני הרוע, הן שבו אל הפצע הפתוח, המדמם אשר לא יגליד לעולם. הן מסרו עדויות מפורטות, שיתפו ברגעי ההשפלה, בשעות האימה, בתחושת חוסר האונים. לצד הגועל שחשו מניצולן המיני, מהפגיעות המיניות, מהיות גופן כלי לסיפוק תאוותיו המיניות של האסיר הביטחוני. לדאבון הלב הקואליציה התנגדה לדבר המתבקש ביותר, הצעת האופוזיציה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אשר תחקור את המחדל, את השערורייה, את החרפה ותעמיד לדין את כל מי שהיו בסוד אונס הסוהרות והחיילות על-ידי האסיר הביטחוני. וכעת, בהיעדר ועדת חקירה, החליטו בפרקליטות, לפזר סימנים מקדימים על החלטתם לסגור את התיק נגד האסיר הביטחוני, על-אף עדויות הסוהרות על אונס, על תקיפות מיניות. ושוב, אמות הסיפים לא זעו, הפמיניסטיות שוחרות השוויון, החרות והצדק, לא יצאו מגדרן, לא התייצבו מול הפרקליטות נושאות שלטי זעם וחרון, לא זעקו בגרון ניחר כי לא יאפשרו לטייח את אונס הקורבנות, לא פרסמו מאמרים, פרשנויות, לא מילאו את הפאנלים בחדשות בזעם קדוש, בחמת זעם, בסערת נפש, לא ליוו במסיבות עיתונאים את קורבנות האונס, לא צעדו ברחובות הערים, על הגשרים, מתחת לגשרים, כדי לזעוק על החרפה. העיתונאי לירן לוי שחשף את השערורייה ביקש מהמתלוננות, מהקורבנות סליחה ומחילה על שנטע בהן אמונה ותקווה כי סופו של הצדק להיראות, כי האסיר הביטחוני ישלם את מחיר אוזלת ידה, ניוונה, חרפתה של המערכת שאפשרה לו לפגוע בחיילות, בסוהרות בנשים. לא לירן לוי צריך לבקש סליחה. מערכת המשפט, ארגוני הנשים, מובילי דעת הקהל, השופרות והתועמלנים, צמרת שירות בתי הסוהר, הקואליציה והאופוזיציה, כולם חייבים לעמוד שפופים, מורכני ראש, מלאי כלימה ובושה ולבקש סליחה.