האמת שהסיפור הישראלי הוא סיפור של הצלחה מדהימה, שמקרטעת במרוץ השליחים. קיבלנו מדינה על מגש של כסף, חלוצים וחלוצות השקיעו כאן את כל מה שהיה כדי להחזיר בקרקע סלעית וחולית. הם שרו ורקדו ויצרו חלום שהבאים אחריהם נתנו לו משמעות אחרת. החלום על ארץ מולדת, ארץ זבת חלב ודבש הפך להיות חלום של מגדלים שנושקים את השמים. מקדשים של הון ושלטון שחותם על כל שטר שנכנס לקופת השרצים. ייתכן שבסתר ליבם היו רוצים לראות את הקידמה דוהרת אבל בפועל חיו חיים צנועים.
אז מה קרה לנו? יושבי המעברות התיישבו להם בדירות כאלה ואחרות ואז התברר שיש שווים יותר ויש שווים פחות. מי למשל שווה פחות? תושבי הערים הפריפריאליות. פעם כינו אותן עיירות פיתוח. אז נכון הכל התחיל בצניעות, אבל כבר אז בצבצו הכוונות העתידיות, להרוויח עוד ועוד ממה שיש גם בפריפריה ולא רק במרכז, וההמשך יבוא.
הנה למשל התכנון של העיר נהריה רבתי. במסגרת הכל כלול לוקחים את נהריה, עיר יפהפייה שבמרכזה זורם הגעתון והופכים אותה לגוש בטון שתופח מדי יום ביומו ומבקשים להרחיבו מזרחה. להגדיל את מספר התושבים בלי חשיבה קהילתית וסביבתית.
בישראל יש מנהל תכנון וישנה גם רשות מקרקעי ישראל. אלה גם אלה אמונים על פניה של מדינת ישראל היום ולדורות הבאים. אך נשאלת השאלה עד כמה הם מקיימים דיאלוג עם אזרחי ישראל, משלמי המיסים ובעלי זכויות חוקיות, מוסריות ואתיות במדינת ישראל. ככל שנתבונן בנשא מסביב נראה שהחשיבה של מקבלי ההחלטות, המתכננים והמתכננות את פניה של המדינה, לא נכונה עובדתית, מנותקת מתפישות תכנון בן קיימא ותכנון שמוכוון תושבים.
נשוב אל מודל נהריה. הכוונה להגדיל אותה לכל פיסת קרקע אפשרית. הרעיון של עיר ענקית פוגע ביכולת לייצר קהילות בנות קיימא, בני אדם זקוקים למרחבים מעבר לדירה שלהם. הציפוף הורס כל חלקה טובה.
מבחינה אופרטיבית צודקים המתכננים כשהם מבקשים להתמודד עם הזדקנות ערים בכלל ובפריפריה בפרט. הם מבקשים לרענן את השורות ולאפשר גם לדור הבא למצוא את מקומו גם בערים הללו. השאלה היא האם עושים זאת באמצעות גורדי שחקים? התפישה התכנונית שאליה שותפים גם אלה שרוצים לשמור מקום לטבע, היא שיש לצופף את הערים. חשיבה שגם אני הייתי שותף לה עד שהבנתי שהתוצאה היא שבעקבות כל מגדל קמים עוד מגדלים ומתפשטים בלי מעצורים, כמו מגיפה. פרט לכך הבנתי גם שעם השנים ההוצאות לאחזקת גורדי שחקים, עולות ועולות מה שגורם לדמי אחזקה חודשיים שרק בעלי אמצעים יכולים לעמוד בהם. החשש שלי שגורדי השחקים באזורי הביקוש, יוחזקו ברמה גבוהה ובפריפריה יהפכו למגדלי עוני, כי הדיירים יתקשו לממן את הנדרש לאחזקה.
בואו נשוב אל מודל נהריה, שזכתה בנחל הגעתון, מתנה מהטבע שבמקום להינות ממנה, נאבקים בה. הנחל בתוך העיר זורם בתעלה פתוחה. בחלק המזרחי הוא זורם בצינור צר מלהכיל. נחל שהפך עבור פרנסי העיר לדורותיהם נטל במקום ברכה. כעת הנחל, נמצא בין תחרות אדריכלים, לבין תוכנית גרנדיוזית שבה הוא יהיה בצילם של גורדי שחקים, גורדי שחקים מעשרים וארבע קומות עד ארבעים. נהריה תהיה מודל לעיר תוססת כך מבטיחים המתכננים והיזמים. על-פי החזון שלהם אלפי בני אדם יגורו במגדלים ויהנו ממקומות מסחר תוססים והחיים יהיו נפלאים בעיר הצפונית. האם מישהו חשב מעבר לתמונות ההדמיה המפתות, מי יגור שם? האם בעלי אמצעים בכלל מתעניינים במגדל בנהריה, כפי שהם מתעניינים במגדלים בתל אביב? האם מישהו חשב על חילחול מי הגשמים ועל המים הרבים שאמורים לעבור בגעתון. כן, על זה חשבו, לגזול את המים במעלה הנחל למאגרים, את מי התהום ישאבו באמצעות משאבות מיוחדות, תהליך יקר למדי ומסוכן מאוד בעת תקלה כזו או אחרת. בתהליך התכנון השתתפו אנשי מקצוע רבים ומגוונים, אך נראה שתוכנית כזו נראית נפלא על הנייר כי בפועל אינה מתאימה לטבע ולבני האדם שחיים בנהריה ובגליל המערבי.
לסיכום המאמר נחזור אל נקודת המוצא. ישראל היא פלא אך בואו נעצור את מכונת הבטון ולו לרגע. תכנון נכון צריך להתבצע בתאום מלא עם התושבים שגרים כאן, כולל בעלי החיים והצמחים, זו זכותם לקבוע את גורלם. הארכיטקטים צריכים מענה מקצועי איך מתרגמים את הצרכים למעשה.