רשות הטבע והגנים (רט"ג) ביקשה בימים האחרונים לשנה שעברה את עזרתם של תושבי הדרום באיתור שממית החומות המצרית, שנראתה בעין גדי ובאליפז. הזוחלת הפולשת ענקית, אוכלת כל דבר, מתרבה במהירות ומחסלת מינים אחרים - כמו פולשת אחרת לארצנו - הציפור מָיינה מצויה, אחד ממאה המינים הפולשים הכי מסוכנים בעולם.
מיינה אחת, טוענים, ברחה מכלובה בצפארי בשנת 1997, וכיום מוצפת המדינה בציפורים הקולניות בעלות המקור הצהוב, שמסכנות את עולם החי ואת החקלאות בישראל. לדעתי, הסיפור על ציפור בודדה, שברחה מהצפארי, הוא אגדה. למיטב הבנתי, כדי להתרבות היו צריכות לברוח, לפחות, שתי ציפורים. כלומר, המדינה הוצפה במיינות כיוון שבהפקרות פלילית הוברחו הציפורים הללו מהודו.
הן משתלטות על שטחים ציבוריים, וניזונות משאריות מזון, שהותירו אחריהם בני-אדם. מקננות במקומות שהיו שייכים לציפורים מקומיות, כמו דרור הבית ודוכיפת (הציפור הלאומית של ישראל), שנעלמות ממקומותינו. טוענים, שהמיינה נפוצה כיום מהעורב האפור - מפני שהחוק אוסר לחסלה, ללא אישור של רשות הטבע והגנים (רט"ג), וגם אז הריגתה צריכה להיות ללא סבל וצער בעלי-חיים. לכן, מנסה רט"ג למצוא פתרונות, שירחיקו אותן מיישובים ומשדות חקלאיים.
תוכיים דרארה מצויה/ירוקה (דרארת קרמר) וציפורים אחרות, שברחו מכלוביהן, הפכו למראה נפוץ בארצנו. פעם ביקרתי בשדה בוטנים ליד מושב בית-חנן. על העצים ועל חוטי החשמל בסמוך לו עמדו מאות תוכיים דרארה ירוקים, ומדי פעם עטו על השדה. המראה היה מדהים ביופיו, אך ריחמתי על החקלאי, שנשדד על-ידי הפולשים.
למרות שלא שמעתם על-כנימת עלה המַיִש הצִמרית, פוגעת הפולשת במאות עצי מיש, שניטעו לנוי במישור החוף. כמותה - עש מנהרות העגבנייה (טוּטָה אבסולוטה), שפלש ארצה, והיכה בחקלאים, שבתחילה עמדו חסרי-אונים מולו. גם מול פלישת גדודית פולשת (ספּוֹדופּטורה פרוּגיפֶּרדה) - קרובת משפחה של המזיק פרודניה - לפני כשלוש שנים, עומדים עדיין מגדלי תירס וסורגום חסרי-אונים.
מלכלכת נזקי כנימת עלה המַיִש הצִמרית זוהו במקומות שונים רק בתחילת הקיץ האחרון. הכנימה, שהגיעה מהמזרח הרחוק, מתרבה במהירות רבה, ומפרישה נוזל שמנוני ודביק, עשיר בסוכר ("טל-דבש"), שמתכסה בפטרייה השחורה "פייחת", שניזונה מהסוכר ב"טל-דבש". הפרשה זו מהווה מטרד בהיותה דביקה מאוד, והיא מלכלכת מדרכות וכלי רכב, החונים בסמוך לעצים. פייחת יכולה להאט את הפוטוסינתזה של הצמח הפונדקאי, או לחסום פיוניות בעלי הצמח, וכך לפגוע בגידולו.
מועצת שוהם הודיעה, כי כדי להילחם בכנימה ובנזקיה, היא מדללת את צמרות העצים ככל הניתן, ושוטפת את העצים ואת המדרכות לידם. לדעתה, עם בוא הגשם צפויים המטרדים, הנובעים מהכנימה, להצטמצם.
משרד החקלאות מבצע בשיתוף עיריית תל אביב ניסוי, שיימשך כמה חודשים, לבדיקת תכשירים להדברת המזיק. לדברי עיריית תל אביב, גיזום חריף, או השחתת העץ, אינם מהווים פתרון להתמודדות עם המזיק, ואסורים בהחלט. "גיזום חריף מוביל לאורך זמן לתמותה ולניוון העצים, ולעתים אף להפיכתם למסוכנים במרחב הציבורי". העירייה מקווה, שעם הזמן, יתפתחו לכנימה אויבים טבעיים, שיקטינו את רמת המזיק ואת המטרדים, שהוא יוצר.
נשוב לשממית החומות המצרית, שנצפתה בראשונה בשנת 2012 על קירות בתים בקיבוץ עין-גדי, ולהפתעת החוקרים, נראתה כעת בקיבוץ אליפז שבדרום הערבה. ברט"ג מבקשים לברר כיצד הגיעה השממית לדרום הערבה, וחוששים מהנזק, שתביא עמה למקומות תפוצתה. משערים, שהשממיות תפסו טרמפ על רכב, שירד לערבה.
חורשת האקליפטוס בטעות, מגדירים את אקליפטוס המקור ואת השיטה המכחילה כמינים פולשים, ולא היא. הם הובאו ארצה, התאזרחו בה, והתפשטו לאורכה ולרוחבה, והפכו חלק מנופה. כידוע, הובא האקליפטוס כדי לייבש ביצות (ויש מי שמפריכים את המיתוס) בראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל. את השיטה המכחילה (שפרחיה דווקא בוהקים בצהוב) העלו ארצה שלטונות הכיבוש הבריטי לצורכי ייעור, שיעצור את נדידת החולות. צמח פולש אחר הוא כנפון זהוב, הובא בשנות השבעים ממקסיקו ומדרום ארצות-הברית לצפון סיני, כדי להפיק ממנו שמן. הוא פלש משם למישור החוף ולכל הארץ.
"... אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה, / אותה הדומייה וגם אותה התפאורה: / חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה / וריח המלוח על המים. ..". //
כתבה נעמי שמר בשירה, "חורשת האקליפטוס", המתאר היטב את השתלבות האקליפטוס בנוף הישראלי.
לפני כעשור החליטה עיריית נתניה מטעמים מוזרים, למרות התנגדות מסוימת של התושבים, לכרות את האקליפטוסים, שגדלו במה שהייתה ידועה כ"חורשת הסרג'נטים" במזרח העיר. לו נעשה הדבר משיקולי בטיחות, הייתי מבין את הצעד. האקליפטוס די פריך, והוא משיר לפעמים ענפים גדולים, והיו כבר קורבנות מזה. לכרות את העץ, שהפך למזוהה עם ארץ-ישראל, רק מפני שהוגדר בטעות על-ידי פקידה בעירייה כפולש - הייתה איוולת. למרות מסוכנותו המליצו המומחים, בניגוד ללבלרים, לכרות אך ורק אקליפטוסים, שפלשו לשמורות טבע. עם זאת, גם קיקיון מצוי, הזכור עוד מסיפור יונה הנביא בנינווה, וגם חמציץ נטוי הם פולשים, כמו כמה מיני שיטה ופיקוס.
הפולשים לארץ גשר ארץ-ישראל מחברת בין אסיה לאפריקה, וטבעי, שיפלשו אליה מינים שונים, אך הגיעו אליה מינים מארצות-הברית (כמו טיונית החולות, נר-הלילה החופי וואשינגטוניה חסונה), מדרום אמריקה (כמו טבק השיח), מסין (כמו לפופית המים, הנקראת גם תרד המים) ומאוסטרליה (כמו מלוח ספוגי). כריית תעלת סואץ הקלה על מינים ימיים פולשים - כמו מדוזות ודגים טרופיים - להגיע מהאוקיינוס השקט ומהאוקיינוס ההודי לים התיכון ("הגירה לספסית", בלשון הביולוגים - על-שם פרדיננד לספס, כורה התעלה) וגם ב"זקן" על אניות; ואכן, בעשורים האחרונים אנחנו מוכים על-ידי נחילי מדוזות, שלא הכרנו בעבר, ומרבית הדגה, שמעלים דייגים ברשתותיהם בים התיכון מקורה בים האדום ומע̤בר לו.
יותר מ-300 מינים חדשים של צמחים ושל בעלי-חיים פלשו לים התיכון, וכולם מאכלסים את האגן המזרחי, ואותרו בקרבת חוֹפינו. חלק מהמינים הפולשים נמצאים בהתפוצצות אוכלוסין ובתחרות על אתרי מזון ועל אזורי רבייה עם המינים המקומיים, ודוחקים אותם מבתי-הגידול הטבעיים שלהם.
חסרים אויבים טבעיים הבעיה עם רוב המינים הפולשים הנה, שאין להם אויבים טבעיים, והם אינם נמצאים בשיווי-משקל עם הטבע המקומי. כך, הם משנים את האקולוגיה בארץ, ודוחקים מינים ייחודיים לארץ (אנדמיים) ומינים נדירים. למשל, יקינתון המים, שהשתלט על נחלים בשרון; חסת המים, שהשתלטה על נחל לכיש; לכיד הנחלים, שהגיע ממערב ארצות-הברית, ונמצא בכל הארץ, והשתלט על שמורת החולה; טיונית החולות וצלקנית נאכלת, שהשתלטו על חולות מישור החוף, כולל על שמורות טבע באזור (למשל, שמורת האירוסים בנתניה).
יש צמחים פולשים משַׁנ̤י-סביבה. הם פוגעים בהרכב הכימי של הקרקע, או בהרכב הצומח באזור מסוים, וכתוצאה מכך, חל שינוי באוכלוסיית בעלי-החיים באזור. למשל, ריבוי צמחים גבוהים וסבוכים נותן לטורפים מקומות מחסה ומקומות קינון לעופות דורסים.
מניעה ניתן להכחיד מינים פולשים, אך עדיף למנוע את הגעתם ארצה. זה נעשה על-ידי פיקוח בנקודות הכניסה למדינה, וכנראה, אינו יעיל, כיוון שלפעמים כדאי מאוד להבריח ארצה מיני צמחים ובעלי-חיים. הם מגיעים בתערובות זרעים, פועלים זרים מביאים אותם מארצות מוצאם כדי להיזון מהם, ומזיקים מגיעים ארצה באקראי כשהם במשלוחים של תערובות מזון, של צמחים, של פירות ושל בעלי-חיים - למשל, דבוקים לקרטוני האריזות. צמחים פולשים רבים הגיעו כצמחי אקווריום, וכשנמאס לבעליהם, הם השליכו אותם ואת בעלי-החיים בהפקרות מדהימה לנחלים. כך גם קורה הרבה עם זוחלים ועם עכבישים ארסיים, שיש מי שמחזיקים אותם באקווריומים בבתיהם - עד שיימאסו עליהם.
חלק מהצמחים הפולשים הובאו ארצה לצורכי ייעור (למשל, שיטה, פיקוס, פולובניית פורטון וטטרקליניס מפריק), כצמחי נוי (למשל, לנטנה ססגונית וגומא ריחני), לצורכי רפואה עממית (למשל, אִזדרכת מצויה, דטורה זקופת-פרי וטבק השיח), למאכל (לפופית המים) ולמדשאות (זיף-נוצה חבוי, הידוע כדשא קיקויו).
לפי ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור - ביולוג, שעוסק בצמחים פולשים, ועל ספרו, הצמחים הפולשים בישראל, הסתמכתי הרבה - גלובליזציה אינה מסייעת למניעת פלישת מינים, אלא מחריפה את המצב. דופור-דרור בודק בספרו אפשרויות נוספות למאבק בצמחים פולשים - טיפולים פיזיים ומכניים (כריתה, עקירה וחיטוי סולארי), טיפולים כימיים (ריסוס ומריחה) וטיפולים ביולוגיים - שלכולן יש בעיות ומגבלות.