בפולקלור של היישוב היהודי בא"י מסופר כי כאשר אנשים התקרבו ליישוב נהריה, שמייסדיו היו "יֶקים", עולים מגרמניה, שמעו מרחוק קולות כאלה: בּיטש, דאָקש, בּיטש, דאָקש. הביטש - הוא מן המילים הגרמניות "בּיטֶה שֶן" - בבקשה. זה מה שאמר מגיש הלבנה, והדאקש מן המילים הגרמניות - תודה - "דאָנקֶה שֶן". זה מה שאמר מקבל הלבנה. וככה נבנתה נהריה בחומר, בלבנים ובנימוסים. לבני דור הביניים והצעיר בימינו לא רק הסיפור מצחיק אלא הנימוסים עצמם. המשורר, הסופר, המחזאי וההוגה הגרמני הגדול - גיתה, אמר כי "הנימוס הוא מעין מראה שפרצופו של אדם משתקף ממנה". זאת אמירה שמדברת אליי, שכן תשומת לב היא בעבורי מעין דיבר חשוב בהתנהגותם של בני אדם. במובן הרחב - תשומת לב היא גם משוב, היענות לפנייה ויחס של כבוד לזולת. במגזין ד'מרקר, במדור "שיחת פנים" עם רותם שטרקמן, בראיון על פני שני עמודים צפופים למדי ב-19.8.2022, הוא דובב את רוני ליבר סמנכ"לית תפעול בחברת מגטה, סטרט-אפ לבינה מלאכותית. פסיכולוגית+ במקצוע. היא מדברת על השנים האחרונות שבהן העולם עמד בפני סדרה של לחצים ובראש וראשונה פנדמיית הקורונה. מגיפה זאת ואירועים אחרים לא רק שיבשו את עבודתם אלא את חייהם של אנשים במסגרת הקהילה והמשפחה. אלה גרמו למתחים נסיבתיים בבית ובעבודה, לרבות פיטורים או שינוי תנאים וכיו"ב. כמובן שנושא של תשומת לב מודגש באופן מיוחד כאשר מדובר במציאות כה רגישה ופגיעה. אבל יש מונח שהיא חוזרת ומשתמשת בו -Feed-back בעברית - מָשוֹב. אומנם ההתייחסות היא בקשר ליחסי עובד מעביד, אך, אני משער, שכפסיכולוגית היא רואה בכך אחד הערכים החשובים לא רק לא רק במה שמועיל בעבודה אלא בהתנהגות היומית של בני אדם, של הורה לילדיו, של שכן לשכניו, ושל מנהל לעובדיו. אין עוררין על כך שמשוב כזה לא רק מועיל למי שהוא מכוּוָן, אלא גם למי שמכָוֵון. המעביד, המחנך, ואחרים. משוב משתלם.

הסרבנים

בשעה שה"פידבק" מתייחס ליחסי גומלין בין הבריות, כלומר למשהו של "קח ותן", נימוסין הם מעבר לזה, הם חלק מאורחות חיינו. לצערנו הקשר בימינו הוא א-פרסונאלי, גם אם הפונה נענה על-ידי קול רובוטי של בן אדם. אבל גם כאן, האדם הפונה רוצה לשמוע קול אנוש שמתייחס למה שהוא אמר. באותה מידה זה חל על מכתב או מייל בימינו, שלמצער אתה מצפה לאישור קבלתו. זה חל בכול התחומים ולכל האנשים, לרבות בני משפחה. אשר לתחומים, כאמור, זה חל בכול אורחות חיינו, האישיים, החברתיים, הסביבתיים ואחרים. לדוגמה ב"מילייֶה" שלי - עיתונות. יש ואני מקבל מילה טובה, בכתב או בע"פ לאי אלה מן הפוסטים בבלוג השבועי שלי. יש קוראת שעושה זאת כמעט מדי שבוע. וזה פינוק. כשמדובר בעיתונאים - אם כתבת להם מייל שבו מחמאה על כתבה טובה, או על נושא שהועלה באופן מבריק, אני מצפה שהוא יאמר, או יכתוב: מילה אחת - תודה. היא לא באה. אני לא היחיד שנתקל בתופעה זאת. אפשר שהדבר נובע מן העובדה שהאיש קיבל כמה וכמה ואולי עשרות מכתבי הערכה והוא לא ישיב על כל אחד מהם. העובדה שהוא חושב ככה, אינה אומרת שהוא צודק. אנו אומנם כותבים מאמר קולקטיבי שמיועד לכלל הקוראים, אבל אפשר להשיב במילת "תודה" לאותם בודדים או אף עשרות קוראים שלא רק קראו אלא החמיאו, או אפילו ראו לנכון למתוח ביקורת על הנכתב. מכתב אישי ולא מכתב למערכת שאין כל ביטחון שהוא יתפרסם. לעתים אם אני קורא כתבה או מאמר פוליציסטי, ואם אני נהנה במיוחד. זה מדרבן אותי לשלוח מחמאה. פעם זה היה כמעט כלל שקבלתי משוב תוך ציון "תודה על הפרגון". כיום, לעתים רחוקות אני מקבל משוב. וכנראה שאכפת לי שאלמלא כן לא הייתי כותב. ואני בטוח שאני לא היחיד בכלל, וכעיתונאי בפרט, שאכפת לו תשומת לב. לי ישנה הפריבילגיה שאין לעיתונאי רגיל בדרך כלל -לציין זאת. להערכתי, אותם עיתונאים, סרבנים, רואים עצמם כמנחיתים את המסר, שזה בעצם תפקידם ואין זה עניינם לעסוק בגורלו, לפחות לא בצד האנושי שבו. אלא שהחכמה היא להיות עיתונאי מבריק ולא יהיר. ויש כאלה. זה מוסיף למוניטין ולא גורע.

ראש העיר חסר נימוסין

בהקשר זה אני מעלה מן האוב, כמעט, אפיזודה בת חמש שנים בקֵרוּב. כמה מידידיי, כולם אישים בולטים בהישגיהם, ששמם הולך לפניהם, הגישו את מועמדותי ל"פרס סוקולוב", שהוא "פרס פוליצר" הישראלי לתקשורת. המועמדות הוגשה בסיווג "מפעל חיים", תוך אזכור היותי בלוגר ותיק, שכתב יותר מאלף פוסטים שגם הוא אמור להיכלל לפי התקנות של הפרס, אך אף פעם לא ניתן הפרס לבלוגר. אינני זוכר אם זה היה זמן קצר לפני מתן הפרס או אחריו שקבלתי מייל ממרָכֵּז הוועדה כי השנה אין "פרס למפעל חיים". זה הציק לי אישית ואני משער שזה גרם עוגמת נפש לאלה שהגישו את המועמדות. כתבתי מכתב תלונה לראש העיר, רון חולדאי, שהוא מכיר אותי ואני אותו, והתלוננתי. התלונה לא התייחסה לאי קבלת הפרס, אלא לעובדה שלא הודיעו מראש שבאותה שנה לא יהיה פרס על "מפעל חיים".לאמור חברי הוועדה אפילו לא טרחו לראות במה המדובר. וידאתי שמר חולדאי יראה את המכתב וראשת הלשכה שלו אז הודיעה לי בכתובים שהמכתב הונח על שולחנו של ראש העיר. אך למענה לא זכיתי. ראש העיר של תל אביב הוא אדם טרוד מאוד בדברים חשובים של ניהול מטרופולין גדול ומורכב מאוד. אבל גם כמָכָּר וגם בשל הנושא הוא יכל היה להשיב בכמה מילים ולו בגדר הנימוסין. הוא לא עשה זאת. ואני רואה בכך פגם. גם אילו מדובר היה במישהו אחר שלגביו היה נוהג ככה. אני מזכיר, כאמור, את האפיזודה, הוותיקה, בהקשרה. בפגישה שהייתה לי עם ראש העיר, בנסיבות אחרות, לפני כן, הוא סיפר לי שהוריו נולדו בעיר לודז'. עיר גדולה במרכז פולין, לא רחוק מעירי שלי, שבה חיו מאתיים ושלושים אלף יהודים, כ-40% מכלל האוכלוסייה, עם מוסדות מפוארים וקודקס עשיר של חיים קהילתיים. לא פחות מזה - "החינוך בבית" kinderstube. במילון היהודי הקלאסי התנהגות נאותה ונימוסין בין בני אדם נקראים "דרך ארץ". זה מה ששמעתי בילדותי מפי הוריי וסביי כשמדובר היה בתשומת לב של בני אדם. אני משער שזה החינוך שרון חולדאי קבל מעוזר והנקה אובז'נסקי, הוריו, אנשי חינוך, ממייסדי קיבוץ חולדה. במינוף הרחב זה גם מתן כבוד לזולת. לכן אסיים במה שכתוב במסכת "אבות": "אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ - אין תורה". שום תורה. רוני ליבר בשיחה עם רותם שטארקמן, הרחיבה בנושא של תשומת לב. למצער מתוך כדאיות. גם זה לטובה.