סוף, סוף, אחרי שנים רבות שהנושא נמצא לסירוגין על סדר היום הכלכלי בישראל, ניהלה התעשיה האוירית לישראל מו"מ אפקטיבי עם הגורמים הממשלתיים האחראים לשם הפרטת כ-30% משוויה. בכספים הגדולים (650 מיליון שקל דיבידנדים) שאמורים היו לקבל שושביני השמחה -משרד הביטחון ומשרד האוצר - הצליחה החברה בהנהגת הסוציאליסט הוותיק עמיר פרץ (כיום יו"ר מוע"מ של החברה בחסדי שר הביטחון בני גנץ) גם לכלול בדיון חלוקה לעובדי החברה (כ-15,000 איש) סכום כולל של 60 מיליון שקל כמענק חד-פעמי של "דמי השתתפות בחגיגה" (כ-4,000 שקל לעובד¹). כך אמור היה משרד הביטחון לקבל את התוספת הקבועה שלו לתקציב הביטחון (מרבית הרווחים ברוטו של התע"א²) בשני חלקים: 30% שיופרטו תחילה לפי התכנון הנוכחי - הפעם על השולחן, ומכל השאר כבעבר - מתחת לשולחן. 30% נוספים היו אמורים להיות מופרטים בשנה הבאה. בינתיים נתקע שוב דיון ההפרטה בשל דרישת ועד העובדים להגדיל את "מנת ההפרטה" הראשונה ל-51% בכדי להשתחרר מפיקוח רשות החברות הממשלתיות על חופש הפעולה של דירקטוריון החברה. מעניין להיווכח בשתי תופעות הקשורות בהחלטות אלה וישומן. פרסומים שונים בתקשורת³ דיווחו שהיקף המכירות של החברה יעלה השנה לכ-2.6 מיליארד דולר (עליה של 9%) והרווח ברבעון השני של 2022 גדל ל-129 מיליון דולר (גידול ב-29%). מספרים אלה מרמזים על מכירות שנתיות של כ-3.2 מיליארד דולר (במונחי תע"א - מסירות ותקבולים). ההתקשרויות החדשות (תוספת שנתית לצבר ההזמנות) נאמדות בכ-4 מיליארד דולר והצבר הכולל יעמוד על כ-14 מיליארד דולר; כ-3 שנות עבודה!) לאור אי-השקט העולמי בעקבות מלחמת רוסיה אוקראינה, התפשטות אירן במזרח התיכון והמתיחות האמריקנית-סינית במזרח הרחוק, נראה שמספרים אלה עתידים לגדול עוד יותר בשנת 2023! עד להפרטה, הייתה תע"א חברה ממשלתית שנוסדה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת כחברת אחזקה למטוסי נוסעים בשם "בדק מטוסים". כיוון עיקר פעילותה הוא בתחום הביטחוני ומיעוטה בתחום האזרחי. נתח מהחלק הצבאי לא יופרט אף פעם מסיבות ביטחוניות. החברה פעילה בכל היבשות. מעציב לראות שבתוך מספרי הענק הללו כל מה שהצליחו לעשות פרנסי החברה לסוגיהם - מנהליה, ועד העובדים, משרד הביטחון שהוא נציג הבעלים (הממשלה) בשליטה עליה, משרד האוצר, רשות החברות הממשלתיות וההסתדרות הכללית - הוא להפריש לעובדי החברה סכום סימלי חד-פעמי של 4,000 שקל לעובד. בה בעת הצליחו לשכוח כליל את גימלאי החברה - מי שהשתתפו בהקמתה, בהרצתה, בבנייתה, בפיתוחה ובהצעדתה לעבר ממדיה הנוכחיים. בארגון הגימלאים של החברה חברים כיום כ-10,800 איש ואישה,4 מתוכם כ-2,800 מעל גיל 80 שנה. רובם בילו בה "קדנציה" בת 35 שנים, אחדים שירתו בה למעלה מ-42 שנים ומיעוט שירת בה פחות מ-35 שנים. מדובר בגימלאים שרובם בגילים שמעל ל-70 שנה. אילו קיבלו גם הם מענק דומה לזה שמיועד לעובדים היה הדבר עולה לחברה סכום חד- פעמי של כ-54 מיליון שקל. אבסורד גדול בעיני הוא שהעיקרון המבורך של שיתוף עובדים ברווחי החברה כדרך לעידוד פיריון ולצמצום פערי שכר בינה לבין חברות מתחרות, אינו מנוצל כראוי כבר שנים רבות. באותה מידה "זריקת" הגימלאים אל שולי הדרך והשארת תנאי הפרישה הירודים שלהם מן העבר ללא כל תיקון כשהזדמנות-פז מידפקת סוף-סוף על דלתה, היא ההפך הגמור מיצירת מערכת יחסי עובד-מעביד לתפארת ומודל מומלץ למשק בתנופת התפתחות. עם ההפרטה אמורה החברה להתחיל להתנהל כחברה תעשייתית ועסקית נורמטיבית בשוק חופשי או קרוב לכך. כחברה ממשלתית היו חוקי המשחק השליטים בה שילוב בין שיקולים עסקיים למניפולציות מתמידות בין אינטרס הבעלים - הממשלה ומשרד הביטחון, שממקסמים את תקבוליהם מהחברה (דיבידנד מכובד בכל שנה). אלה אינם משרתים את הציבור על-פי הקריטריונים התקציביים המקובלים, אלא נטמעו בתקציבי משרד הביטחון ולא נודע (כמעט) כי באו אל קירבו. שיפור רווחת העובדים ורמת חייהם והתרומה של פעילות עסקית משמעותית זו לאזרחי המדינה - נותרו סרח עודף של שיקולי ההתייעלות בשולי פעילות זו. מותר להתנות תגמול עובדים בהתייעלות ובהעלאת הפריון בחברה (עניין כאוב במשק הציבורי הישראלי בכלל) אבל לא ראוי ולא סביר שיצלח עניין זה אם ישארו עשרות שנים ללא שיתוף הולם בפירות עבודתם. מן הראוי שתינתן לעובדים ולגימלאים (שבעבר לא עמדה בפניהם אפשרות כזו בחברה ממשלתית טהורה) הזדמנות חד-פעמית לרכוש מניות של החברה במחירים מופחתים ("בונוס בדיעבד"), אשר בצרוף להסדרי ניהול או ייעוץ מתאימים, עשויה לחסן את מצבם הכלכלי כעובדים, או גמלאים ותיקים ואת זיקתם למקום העבודה; במיוחד יש בכך טעם על-רקע השתוללות המחירים במשק לאחרונה. דומני שבחברה הצועדת לעבר שוק חופשי ותחרותי הבנת העובדים את מהות וחשיבות הפריון והשלכותיו על החוסן הכלכלי ועל התגמול הצפוי להם, היא ערך מוסף חשוב לחברה ותמריץ מצויין לעובדים. לא ידוע לי שוועד הגימלאים ניהל בעניין זה מאבק ציבורי ממשי (מאבק מגומגם אולי כן) ואם אכן כך, תמוה הדבר מאוד בעיני. מאחר עתה, משנדחה הביצוע ועלתה הדרישה להגדיל את היקף ההפרטה מכ-30% ל-51% משווי החברה, חשוב הטיפול בעניין זה כחלק מהתהליך השלם עוד יותר. עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות ולהשתמש בתיקון זה כמודל להפרטות עתידיות של חברות ממשליות נוספות.