הפרק הראשון מתוך הספר:
הטלפון לא הפסיק לצלצל. שמעתי את הצלצול המתכתי במעומעם, כמו מתוך חלום. התעלמתי והתהפכתי לצד השני. נדב נצמד אליי. הוא הניח זרוע אגבית על ירכי והמשיך לישון בנשימות כבדות. צלצול הטלפון נשמע שוב בחלל חדר השינה. הנחתי לו לגווע והוא התרחק מהכרתי המעורפלת. נדב זז ואני השתדלתי לא לנוע ואף לא לעפעף שמא השינה תחמוק ממני לבלי שוב, אבל הטלפון לא הפסיק לצלצל. הפעם כבר לא יכולתי להתעלם. התפתלתי מתחת לזרועו של נדב וקמתי, מגששת דרכי בחדר החשוך לעבר הטלפון הנייד שלי, שזמזם שוב והאיר.
'ניצן' זעק אליי המסך ואני לחצתי על העיגול האדום וניתקתי את השיחה בטעות. השעה הייתה ארבע בבוקר ועל צג הטלפון הופיעו חמישים הודעות מקבוצת הווטסאפ "גרעין אֱדום". שוב צלצל הטלפון, ושוב 'ניצן'. הפעם הצלחתי ללחוץ על העיגול הירוק.
"היי, מה קרה?" לחשתי לתוך הנייד.
"יו! סוף-סוף ענית!" קולו של ניצן נשמע מהצד השני ערני ומהיר.
"ישנתי. עכשיו ארבע בבוקר. אתה עושה צחוק?! אתה בסדר? אתה שיכור?" שאלתי אותו בטרוניה.
ניסיתי להיזכר מתי דיברנו בפעם האחרונה. זה היה בשבוע שעבר, נדמה לי. שום דבר לא היה חריג בשיחה ההיא. 'מה קורה, נועה?' הוא שאל. 'מה חדש?' עניתי. 'לא הרבה,' הוא הגיב. 'נו, ספר לי על החדשה,' צחקתי. 'היא יפהפייה ואל תהרגי אותי, היא בת עשרים ושלוש אבל מי סופר,' הוא גיחך. ראיתי אותו לנגד עיניי שרוע על הספה בדירת הרווקים שלו, רגליו הארוכות מוטלות ברישול על השולחן, זרועותיו השריריות בולטות מהגופייה הנצחית שלו. מהרגע הראשון שפגשתי את ניצן אז בגיל שמונה-עשרה בקיבוץ לא יכולתי להתעלם ממראהו המסוקס — עורו השזוף, שערו הכהה, הזיפים התמידיים והעיניים הנוצצות. בשנים האחרונות נפגשנו לעיתים רחוקות והקשר שלנו עבר בעיקר לטלפון ולהודעות. ככה זה בחיים המשוגעים של כולנו, ויש להודות — בעיקר מאז שנולדו לי ילדים. מה יש לרווק חתיך לעשות עם זוג בורגני פלוס שלושה ילדים? אבל בכל פעם שהצלחנו להיפגש הופתעתי כמה נאה הוא נשאר גם בגיל ארבעים.
"את לא רואה הודעות? לא שומעת את הטלפון? כמה זמן לקח לך לענות!" הוא רטן. "נועה, תקשיבי, זה עניין של חיים ומוות. אנחנו חייבים להגיע ל'רותם' בסוף השבוע הקרוב. תשתחררי מכל המשימות ובואי. את חייבת לאשר עכשיו שאת באה, כי יואב עולה על טיסה."
בכותונת סאטן לבנה ובשיער סתור עמדתי לצד שולחן האיפור האיטלקי בחדר השינה, אוזני לחוצה לנייד ועיניי בוהות בנדב המכורבל במיטה שלנו, מתפללת שלא יתעורר. מטושטשת משינה התנודדתי על רגליי, מנסה להתרחק מהמיטה הזוגית ולהיצמד לטלפון בפינת החדר, שלא להעיר את נדב ובמיוחד לא את לוטם, שישן בחדר הסמוך אלינו.
"טוב, קמתי. לא הבנתי כלום. אתה יכול לספר לי מה קורה?" לחשתי אל הנייד.
"זה אריאל. הוא חולה מאוד, ואני כנראה היחיד שיכול להציל אותו. אבל נועה, זה לא לטלפון. אני חייב לספר לכם משהו. אם הסיפור הזה יֵצא יהיה בלגן רציני בקיבוץ. אני לא יודע מה לעשות. את חייבת לבוא!" ניצן אמר בלי נשימה בקול רועד.
מעולם לא שמעתי את קולו כך. ניצן האדיש והרגוע, הבחור הכי 'קול' שאני מכירה, נשמע כרגע היסטרי לחלוטין.
"אריאל של דניאלה ומייקי? למה? מה יש לו?" לא הבנתי.
"אסביר לך הכל בקיבוץ. רק תבטיחי שאת באה", הוא נשמע על סף בכי עכשיו.
"אבוא. בטח שאבוא", הבטחתי.
עמדתי בחדר השינה והבטתי בנדב הישן במרכז המיטה הרחבה. צמרמורת עברה בגבי. בהיתי במיטה, בחלונות הענק האטומים בתריסים חשמליים, מתכתיים, יודעת שמעברם כחול של ים. הרצפות הרחבות בהקו אליי אפילו שהחדר היה חשוך למדי. שטיחון לבן ורך למרגלות מסגרת העץ של המיטה קרא לכפות רגליי היחפות לבוא אליו.
כמה שמחתי בבית הזה כשקנינו אותו. זה הרגיש אז כמו הישג של ממש. אבל לעיתים קרובות מדי אני נבוכה להודות שאני גרה בארסוף, יודעת בוודאות מה עובר לאנשים בראש כשאני מציגה את שמי: נועה אברבוך-ויינברג. עיניו של בן שיחי ניצתות ומיד מגיעה השאלה: 'רגע, יש לך קשר לווינברג מהאקזיט המשוגע ההוא? וואלה, לא פלא שאת גרה בארסוף.'
אבל לאחר השיחה עם ניצן, חדר השינה רחב-הידיים שלנו סגר עליי. נדב הסתובב לאט והפנה את פניו אליי. "תבואי לאן?" הוא שאל בשקט, פוקח עין אחת לעברי.
"תחזור לישון. אני חוזרת למיטה, נדבר על זה בבוקר", חייכתי אליו בזהירות ונשכבתי לידו.
"מי זה היה, נועה?" נדב מלמל וזע במיטה באי-נוחות. "בטח מישהו מהגרעין..." הוא נאנח.
לא עניתי לו. התכרבלתי שוב במיטה לצידו ונזכרתי איך לפני שנים הערתי אותו בצרחות שמחה, אחרי שיעל התקשרה לספר לי שהיא ואיתן מתחתנים. לא נרגעתי מהתרגשות כל אותו הלילה. נדב צחק ואמר שהוא חושב שאני יותר שמחה עכשיו מהרגע שבו הוא שאל אותי אם ארצה להיות איתו כל החיים. "מקווה שאיתן יודע שהוא מתחתן עם כל הגרעין", הוא התגלגל אז מצחוק, ואני חיבקתי אותו באהבה ולחשתי באוזנו, "קנאי." הוא החזיר לי בדגדוגים על המיטה ובנשיקה אחת ארוכה. אבל אפילו הזיכרון הזה לא העלה בי חיוך עכשיו. הלילה שלי נקטע ודאגה אמיתית התגנבה לליבי. הטלפון ההיסטרי הזה בשעה ארבע בבוקר לא היה אופייני לניצן. משהו לא כשורה כלל.
"זה היה ניצן ומשהו ממש רע קרה. הוא חייב שאעזור לו. נדבר על זה בבוקר", התחננתי אל נדב וניסיתי לעצום את עיניי ולהשיב אליי את שנתי. הכל היה נדמה לי כמו הזיה. אולי אני סתם מגזימה.
"טוב, נו, הוא בטח עישן משהו", נדב צחק בלחש, גלש בגופו לצידי ומשך אותי אליו. "כל עוד לא דיברתם על לרדת לקיבוץ, הכל בסדר", הוא נשק לצווארי ועצם את עיניו.
אולי באמת ניצן עישן משהו. רווק בן ארבעים בתל אביב, מי יודע מה הוא עושה בלילות, הוא ואיזו יפהפייה תורנית בת עשרים, ניסיתי להרגיע את עצמי. אדבר איתו ועם יעל בבוקר ואבין במה מדובר. אבל לא הצלחתי אפילו לעצום את עיניי. רק אני יכול להציל אותו, ניצן אמר. וזה יחולל מהפכה בקיבוץ. על מה לעזאזל הוא מדבר, ולמה רק הוא יכול להציל את אריאל?
נזכרתי פתאום באריאל כשהיה בן שלוש, ילד קיבוצניק חופשי ומאושר, רץ ברגליים יחפות על המדרכות הלוהטות, חצאית למותניו וסרט צבעוני קשור לראשו. 'אני אינדיאני, זוזו כולם!' הוא צועק ושועט אל חדר האוכל. דניאלה ומייקי הולכים אחריו ומחייכים אליי בהתנצלות של הורים צעירים. אני מביטה באריאל ומקנאה שיש לו ילדות כזאת חופשית וטבעית במדבר בערבה. אני בגיל שלוש החזקתי לאמא חזק את היד ברחובות תל אביב ההומה אנשים ומכוניות.
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי, ונשימתי כמו נעתקה לשבריר שנייה. חשבתי שנדב לבטח שומע את ליבי הולם בעוז כעת. השינה הייתה עכשיו ממני והלאה. בעיניים פקוחות נותרתי שרועה בין זרועותיו של נדב, אב ילדיי והגבר של חיי. בהיתי בארון הבגדים שמולי ובראשי חזרתי שוב ושוב על מילותיו של ניצן אליי בשעה שבין הלילה ליום. אבל יותר גרוע, איך אני עכשיו מסבירה לנדב שהבטחתי לניצן שאגיע לקיבוץ? זה עוד יכול להרוס אותנו.
