משרד ההגנה הבריטי פרסם כי כ-30 טייסי חיל-האוויר הבריטי בדימוס נענו להצעה של שלטונות הצבא בסין לאמן צוותי אוויר צבאיים סינים, ועל-פי מקורות מערביים אחרים ההיענות תומרצה בפיתוי כספי גדול שהגיע לכדי חבילה של 270,000 דולר. זוהי ידיעה מטרידה ביותר לנוכח מגמתה האימפריאליסטית של סין אשר הולכת ומשתלטת על איים ושטחי מים נרחבים במה שהסינים קוראים ים סין, ועל שטחי דגה באוקיאנוס השקט עד כדי פגיעה במים הריבוניים של מערב ארצות הברית כמו גם מדינות באמריקה הדרומית. סין גם מקימה בסיסים לאורך הנתיבים המוליכים לאוקיאנוס ההודי, והאיום הצבאי המוחשי ביותר הוא על עצמאותה של טייוואן כמו גם על הביטחון הלאומי של יריבתה ההיסטורית יפן. סין עורכת תמרונים צבאיים בקרבה מאיימת לשתי מדינות אלה. במדיניותה זו, כמו גם במדיניות הפנים שלה, סין מצפצפת על אמנות בינלאומיות כפי שהיא רומסת באכזריות זכויות אדם בסיסיות. המטרה של סין היא לזכות בתואר המעצמה החזקה בעולם אגב גלגול ארצות הברית, ובמשמע המערב הדמוקרטי על ברית נאט"ו שלו, לגוש השני בכוחו. הידיעה כפי שהתפרסמה ב-B.B.C. מעריכה כי באמצעות הטייסים הבריטים סין מבקשת ללמוד על דרך פעולתם של חילות האוויר במערב, מה שגם יכול להיות לה לעזר אם אכן יתפתח עימות צבאי עם טייוואן. אמנם דובר מטעם משרד ההגנה הוסיף כי אין במעשה הטייסים משום עברה על החוק הבריטי, אבל כבר נשמעו קולות הדורשים להגביל יוזמות כאלו במסגרת החוק. מכל מקום, וללא כל קשר למצב החוקי קבוצת הטייסים הבריטים מסייעת, תמורת הון כסף, למעצמה המבקשת להחליש את כוח נאט"ו ואת עוצמת המערב כולו. גם אם אין זה בגדר מעשה בגידה במדינה מבחינת החוק, הרי זה מעשה בגידה בלאום מבחינת המוסר. אומנם מדובר בקבוצה קטנה יחסית אבל מעשה הטייסים הבריטים הוא עוד ביטוי להחלשות החיוניות הלאומית המאפיינת את אמריקה ומערב אירופה, בריטניה במיוחד, מזה עשרות שנים. מסה שחיבר ג'ורג' אורוול המפורסם מיד עם תבוסת הנאציזם ב-1945 הנושא את הכותרת "הערות על לאומיות" Notes on Nationalism מתאר את התפוגגות הגאווה הלאומית עד כדי גילויי שנאה עצמית בקרב האינטליגנציה הבריטית ערב מלחמת העולם השנייה, במהלכה, ומיד עם תומה (הגדרת הלאומיות של אורוול במסה זו היא רחבה וכוללת התייחסות לא רק לקבוצות לאום אלא גם למסגרות אידיאולוגיות, דתיות וחברתיות כגון קומוניזם, טרוצקיזם, קתוליות נוצרית, וכו'). הקומוניזם, למשל, הוא אחד מצורות הלאומיות, כך אורוול, שבה דבקים חלק מהאינטלקטואלים הבריטים. הכוונה אינה רק לחברות פורמלית במפלגה קומוניסטית אלא גם גילויים מובהקים של גישה רוסופילית, כגון סימפתיה לעם הרוסי ולמדיניות מנהיגיו, עד כדי תפיסת רוסיה כארץ מולדת. האהבה הנואשת לזרים מביאה לידי מה שאורוול מכנה "נציונליזם שלילי" המתבטא בחריפותו בתופעות של אנגלופוביה, שנאת אנגליה ותרבותה בקרב חלק מבני אצולת האינטלקט האנגלי. לטענת המחבר השתייכות לאינטליגנציה האנגלית כמעט מחייבת מידה מסוימת של אנגלופוביה. זה בא לידי ביטוי בימי המלחמה בגילויי תבוסתנות אפילו כאשר כבר היה מוחוור שהנאצים ובעלות בריתם יובסו. לא מעט אנגלים לא הסתירו שמחתם כאשר סינגפור, למשל, נפלה לידי היפנים וכאשר הצבא הבריטי נסוג מיוון. היה חוסר נכונות להאמין לידיעות שיד הצבא הבריטי הייתה על העליונה בקרבות אל עלמיין. מובן שאינטלקטואלים שמאלנים לא חפצו בניצחון גרמניה או יפן אך לא היה להם נוח עם הישגי צבאם. הם העדיפו שהנאצים ובעלות בריתם יובסו על-ידי הרוסים, או במקרה הגרוע על-ידי האמריקנים ובלבד שלא הצבא הבריטי יקצור את התהילה, כך אורוול. לדעתי יש ליחס לגישה זו, ולו באופן חלקי, את תבוסתו של ווינסטון צ'רצ'יל בבחירות הכלליות מיד עם תום המלחמה. תופעה כזו בקרב אינטלקטואלים מערביים אחרי מלחמת העולם הראשונה ניתנת להסבר על-פי ספקולציות אינטלקטואליות/פסיכולוגיות נפתלות, אבל איך נסביר רפיסות לאומית בקרב אנשי צבא המאמנים מעצמה יריבה ואשר עלולה להיות אויב בשמי הקרב?