קשה וכואב לקרוא את התיאור ההרסני של היקום בספר בראשית בפרק ז' בפסוקים י"ח-כ"א - "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד עַל-הָאָרֶץ וַיְּכֻסּוּ כָּל-הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים... וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׁר... עַל הָאָרֶץ וְכָל הָאָדָם". כואב לקרוא על המים בפרשת "נֹחַ", המהווים את גורם ההרסניות המוחלטת של הקיומיות שמעדה, קיומיות שלא ממשה בחיי היום יום את התכלית לבריאתה. התכלית לבריאה מחייבת את האדם להיות קשוב בחיי היום יום רק לטוב ולערכים המוסרים הגנוזים בביטוי "כִּי טוֹב", המופיע שש פעמים בתיאור ששת ימי הבריאה בספר בראשית פרק א'. וכשברואי בצלם לא היו קשובים לערכים המזדקרים מהתכלית שעוצבה בביטוי "כִּי טוֹב", לא היה מנוס מהחלטה - "וּמָחִיתִי אֶת-כָּל-הַיְּקוּם - אֲשֶׁר עָשִׁיתִי עַל הָאֲדָמָה" (בראשית, פרק ז', פסוק ד'). עונש קשה מנשוא לחברה האנושית, שאני מהרהר ומערער על הענישה הקוטלת חיים ואת כל מגזרי החיים שמסביב לבני האנוש.
בספר בראשית פרק ו' פסוקים ה'-ז' אנו קוראים על המעידה שבאה לידי ביטוי "... רַבַּת רַעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ..." מה שגרם לחרטה של האל - "וַיִּנָּחֵם (התחרט) יְהֹוָה כִּי עָשָׁה אֶת-הָאָדָם..." מה שהניעו להחליט "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
המים היוו את האמצעי לביצוע הרס מוחלט של היקום. אני בקוראי את פרשת "נח", המציגה את המים כגורם של הרס מוחלט של היקום, מתנגנות אצלי נעימות של כמיהה לטוב במים. מן הראוי שנשים לב, שהקריאה בפרשת "נֹחַ" היא בסמיכות לחג סוכות, בו "אָנוּ נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם". בשמיני עצרת נשאנו תפילה לגשם, ומעתה הפנייה היא אל "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם". הבענו בתפילה את הכמיהה לטוב ולברכה הרבה שיש במים - "תֵן טַל וּמָטָר לַבְּרָכָה".
כשאני קורא את פרשת "נֹחַ" אני נמלט מההרסניות המוחלטת של המים ומתנגנות אצלי מלות השיר של נעמי שמר, החוצבת בכמיהת החצב להיתמר כלפי מעלה לחבק את המים מקור הברכה - "כְּמוֹ עָנָן לְהִתְגַּשֵּׁם מֵעַל חֶלְקַת שָׁדֶה וּלְהָבִיא לָרְגָבִים בְּשׁוֹרָה יְרֻקָּה". בשירה של נעמי שמר החצב והרגבים נושאים פניהם כלפי מעלה, כלפי ענן הנושא מי ברכה, נושא גשם, כדי שתתגשם האנשת המאווים של הרגבים והחצב, יתגשמו במובן של ממטרי גשם, ממטרי ברכה הטמונים במים.
החצב והרגבים בשירה של נעמי שמר נושאים עיניים כלפי מעלה, כלפי ממטרי מים ומייחלים, שתישמר ההרמוניה בטבע, ולא נהיה עדים לחריגה של צמא ויובש, ולא נהיה עדים לחריגה של ממטרי אימה בדמות מבול.
בארצנו היבשה המשוררת נעמי שמר נכספת למי ברכה - לבורות המים "אֶל הַמַּעֲיָן הַפּוֹעֵם בָּהָר, שָׁם אַהֲבָתִי תִּמְצָא עֲדַיִן...". אודה, כשאני קורא את הפסוקים המתארים את אימת המים בפרשת "נֹחַ", אני מחבק את השורות, המתארות את ברכת המים בשירה של נעמי שמר. אני גם מתרפק על המים, המהווים מקור השראה לעמוס הנוקד מתקוע, המייחל למציאות חברתית, בה "וַיִּגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן". קשה לי לקבל ענישה כה קטלנית כמו מי המבול, לכן אני נושא עיניים למוקדי הברכה החבוקים במים.
