יום ששי הקרוב, הוא היום האחרון שהחוק מתיר לפרסם סקרי בחירות. החשש שמא הסקרים הופכים עצמם מכלי לניבוי העתיד לכלי שמעצב את העתיד, הוא שהינחה את המחוקק לאסור פרסום סקרים ממש ערב הבחירות. מסתבר שגם המחוקק הבין ששקר הסקר.
הטענה הזו בדבר היעדרי אמינות הסקרים, מוכרת בכל העולם. כך למשל בצרפת, הלכו באפריל השנה לקלפיות מיליוני צרפתים, כדי לבחור את נשיא הרפובליקה. על התפקיד הרם התמודד, חוץ מן הנשיא מקרון שחתר לקדנציה שניה, מועמד חדש – יהודי ממוצא אלג'יראי, חבר הקהילה היהודית, שהוגדר בפי רבים כריאקציונר, ושמו אריק זמור. זמור, חבר הקהילה היהודית, שרבים מחבריה סלדו מעמדותיו, הבטיח להחזיר את צרפת לצרפתים ולגרש מהמדינה את מיליוני המסתננים האפריקנים שהתנחלו בה ומאיימים על צביונה. הסקרים גילו לזמור פנים שוחקות: 20% תמכו בזמור. אבל בסופו של דבר הוא זכה רק ב-6%. אפילו לא שליש מנבואות הסקרים.
שוב הוכח עקרון הברזל שעיקרו שקר הסקר. גם אצלנו לא הצליח שום סקר לנבא את תוצאות האמת. הכשלון הקולוסלי נרשם לחובת הסוקרים ב-1977: איש לא ניבא את רעידת האדמה שחוללו 'בחירות המהפך', אשר הפילו לקרשים את שלטונה הנצחי אך המנוון של מפא"י, והעניקו את השלטון, בניגוד לכל התחזיות והסוקרים, למנחם בגין מנהיג הליכוד. ידועה האגדה האורבנית, לא יודע אם אמיתית או לא, על פרשן פוליטי פופולרי, שב-1977 כתב עבודת דוקטורט מבריקה שנושאה היה: מדוע הליכוד לעולם לא יגיע לשלטון. שבועות ספורים אחר הגשת הדיסרטציה, חל המהפך. לא רק מפא"י נזרקה אז לפח, אלא גם תקוותו לזכות אי-פעם בתואר הנכסף.
אבל למה ללכת ל-1977? בואו נראה מה ניבאו הסקרים בארבע מערכות הבחירות האחרונות? באחד הסיבובים הבטיחו הסקרים שבני גנץ לא עובר את אחוז החסימה, אך הוא סיים עם 8 מנדטים. וכנ"ל מפלגת העבודה, שבסקרים קיבלה 0 ובפועל זכתה בשביעיה. וכך גם אירעה תחזית הפוכה: גדעון סער הפך ליקיר הסקרים עם 17 מנדטים, אך נאלץ להסתפק ב-6.
חשיבות יתר
אלא שיכולת הניבוי המיזערית של הסקרים, לא מזיזה למסניפי הסקרים, המכורים לסוג זה של בידור. זהו ככלות הכל שעשוע מצויין להמונים. נושא לשיחות ליל שבת. כשעמדתי בראש הדסק הפוליטי של מעריב, בימיו הטובים, התלוננתי בפני עורך בכיר, על חשיבות היתר המוגזמת שמוענקת לסקרים, עד כדי שיווקם בכותרות הראשיות, כשבפועל תמיד רחוקות תוצאות האמת מכזבי הסקרים. "זה רק שואו ביזנס, גימיק", ניסה להרגיע אותי העורך, שלימים היה גם לעורך עיתון. "זה לא באמת רציני, אבל זה מה שהציבור רוצה. בידור להמונים ונושא לשיחה. עד הסקר הבא".
הבעיה האמיתית עם הסקרים היא בסכנת היותם בגדר נבואה המגשימה את עצמה. הציבור, מסתבר, מסיק מסקנות אופרטיביות, למרות ליקויי האמינות: אם רשימה פלונית אינה עוברת בסקר את אחוז החסימה, למה בכלל להצביע עבורה? למה לזרוק את הקול לפח? וכך הופך שעשוע סטטיסטי למורה נבוכי הדור, אשר נסחפים אחר הנבואה הכוזבת, ומגשימים אותה. זה אגב מזכיר לי סיפור מימי היותי אחראי לדסק הפוליטי של מעריב: סוקר בכיר שהתיידדתי איתו, אמר לי פעם בזחיחות הדעת, לאחר שהשביע אותי שלא לפרסם דבריו (ועד עכשיו נותרתי נאמן לאותה שבועה): "תן לי מראש כל תוצאה שארצה – ואני אֲגַבֶּה אותה באמצעות סקרים. הכל גמיש ונתון לשינויים". סקר תפור לפי מידה. מאז חדלתי אפילו לעיין בסקרים שהוא חתום עליהם.
הבעיה עם נבואות הכזב של הסקרים היא, שלפעמים הופכים חלק מממצאיהם לנבואה המגשימה את עצמה. נסיון אישי: יותר ויותר מחבריי שתיכננו להצביע לרשימה מסוימת, מתכוונים להעביר קולם למפלגות אחרות למיניהן, רק מפני שהמפלגה 'שלהם' לא עוברת בסקרים, והם חוששים שימצאו עצמם משליכים קולם לפח. אז נכון שאין בנמצא שיטה טובה יותר להעריך מראש את הלכי הרוח בקרב ציבור המצביעים. זה הרע במיעוטו, יאמרו לך. אבל עובדה זו אינה שוללת את תקפותן של הקלישאות הוותיקות והאמינות מסוג 'שקר הסקר', שניסח המנהיג המיתולוגי השנון של המפד"ל ד"ר בורג, שהוסיף: 'מדבר סקר תרחק'; או אמירתו של שמעון פרס, למוד האכזבות מן הסקרים שניבאו את נצחונו: הסקר הוא כמו בושם – נעים להריח אבל אוי למי שינסה לשתות...
נחזור לקרקע המציאות: שום סקר לא יכול לנבא באמת את תוצאות האמת. רק הוד מעלתו הבוחר, אם יצביע על-פי מאוויי ליבו האמיתיים, וללא אימת זריקת קולו לפח, הוא שיקבע את תוצאות האמת. זו חובתו האזרחית, הלאומית, לצאת ולהצביע, והכי חשוב, לקבל בהכנעה את דין הבוחר, לא את תכתיב הסקרים, ולהבין שכל המפלגות היהודיות, מבקשות בסופו של דבר את טובת המדינה והעם, כמאמרו של הרב קוק במאמרו 'מסע המחנות' לפני 90 שנה בדיוק (תרצ"ג): "כוח כמוס של הַצְּעָדָה לטובה, ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, וביחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מִדָּה שהיא".
