ויכוח

את שירו, "הַבְטָחוֹת", מקדיש יעקב ברזילי למתלבטים, והוא טורח להזכיר, כי גם אחרי הבחירות נישאר בנות ובני העם היהודי. "שְׁנֵי מַנְהִיגִים עֲתִירֵי זְכֻיּוֹת הִסְכִּימוּ לְהִתְעַמ̤ת מוּל מַצְלֵמוֹת הַטֵּלֵוִיזְיָה תּוֹךְ שֶׁמַּכֶּה עַל חֲזֵהוּ, אָמַר הָאֶחָד: 'אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים' 'לֹא נָכוֹן' - שִׁסָּה אוֹתוֹ הָאַחֵר 'אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים' - וְחָבַט בִּשְׁנֵי חֲזוֹתַיו 'אֲנַחְנוּ גָּרַמְנוּ לַעֲלִיַּת מְחִירֵי הַדִּירוֹת' 'שֶׁקֶר!' - 'אֲנַחְנוּ הִצַּעְנוּ לְהַקְפִּיא קַרְקָעוֹת, לְמַעַן יִקּוּר הַדִּירוֹת' 'אֲנַחְנוּ עָזַרְנוּ לְנִצּוֹלֵי שׁוֹאָה לְקַצֵּר אֶת זְמַנָּם' 'אַגָּדָה מֵאֶרֶץ הָאַגָּדוֹת, אֲנַחְנוּ הִבְטַחְנוּ לָהֶם הַבְטָחוֹת שֶׁנַּקְפִּיד לֹא לְקַיֵּם' 'אֲנַחְנוּ קִצַּצְנוּ בְּתַקְצִיב הַבְּרִיאוּת' 'גַּם זֶה לֹא נָכוֹן, אֲנַחְנוּ פִּרְסַמְנוּ שֶׁבְּדַעְתֵּנוּ לִסְגֹּר שְׁנֵי בָּתֵּי-חוֹלִים' 'לֹא יַעֲזֹר לָכֶם, הַפַּעַם אֲנַחְנוּ מַפְסִידִים' 'חֲלוֹמוֹת בַּאֲסְפָמְיָה, אֲנַחְנוּ הִשְׁתַּטַּחְנוּ עַל קִבְרוֹת צַדִּיקִים, שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ לִזְכּוֹת בְּהֶפְסֵד' אֲנִי תּוֹהֶה לְמִי לַעֲזֹר לִזְכּוֹת בְּהֶפְסֵד".

דאעש חוזר

השחתת יצירות אמנות חשובות הנה ה"צעקה האחרונה" באופנה של פעילים למען הגנת הסביבה. שתי ואנדליות, שתוארו כפעילות למען איכות הסביבה, נכנסו באמצע החודש לגלריה הלאומית לאמנות בלונדון, ושפכו פחית שימורים ובתוכה מרק עגבניות על אחת מהיצירות החשובות בהיסטוריה של הציור, "החמניות", שצייר האמן ההולנדי וינסנט ואן גוך. בחודש יוני האחרון הדביקו שני פעילים למען איכות הסביבה, שנכנסו לגלריית קורטולד במרכז לונדון, את עצמם למסגרת הציור "עצי אפרסק בפריחה", שצייר ואן גוך בשנת 1889. ביום ראשון התיזו שני פעילים מחית תפוחי-אדמה על הציור "אבני ריחיים" (Les Meules), שצייר קלוד מוֹנֶה, ומוצג במוזאון ברבריני בפוטסדם שבגרמניה. בינתיים נודע, שאיילין גטי - נכדתו של איל הנפט הידוע - תרמה מיליון דולר לארגון הוואנדלים, ובנוסף, קרן, שהיא מנהלת, תומכת בפעילים האלימים למען איכות הסביבה. כמותה המיליונרית רֶבֶּקה רוקפלר לאמבֶּרט. כמו במגיפה, יִשנו המעשים הנתעבים הללו, בין השאר, כיוון שפרסום תעלוליהם נותן רוח גבית חזקה לוואנדלים, שמתמחים בהרס שכיות תרבות, ודוגלים באלימות; והם לא יותר מגרסה מערבית של דאעש, שהחריב אתרים ארכיאולוגיים במקומות שכבש.

פרס מולדובן לספרות צבאית

אחד התחומים, הלוקים אצלנו בחסר, הוא ספרות צבאית מקורית. פרס מולדובן, שמחלק מרכז אריאל לתקשורת ולביטחון באוניברסיטת אריאל, נועד לשפר את המצב בתחום הזה. ד"ר רון שלייפר, יו"ר ועדת הפרס, פרסם קול קורא למי שכתבו ספרים בעברית בלבד בענייני צבא, או למי שהוציאו אותם לאור בשנתיים האחרונות. לספרים המועמדים לפרס צריכה להיות תרומה לחשיבה הצבאית-ביטחונית בישראל, אך נושא הספרים אינו מוגבל למדינת ישראל ולצה"ל. המועד האחרון להגשת מועמדות לפרס - עשרה בנובמבר 2022. ועדת הפרס זמינה לשאלות ולהבהרות בדוא"ל Moldovanaward@gmail.com, או בטלפון נייד 050-6284555 (יהודה).

אמת לאמיתה

"נהג מונית שהזמנתי", צייץ אביחי שלי, עיוור וכבד-שמיעה בטוויטר, "מתקשר אליי, ומבקש, שאכוון אותו להגיע אליי במדויק. הסברתי לו, שאני עיוור. 'הבנתי, שאתה עיוור', הוא עונה. "אז, לפחות, תגיד לי רק שאתה רואה אותי שהגעתי".

מפחיד

"כשיאיר לפיד מודיע בריש גלי כי הוא מדלג מעל הכנסת, ואינו נזקק לאישור הריבון כדי לחתום על הסכם בינלאומי, שרבים, ואני ביניהם, רואים בו הסכם כניעה לחיזבאללה, הוא משדר בעצם שהוא יודע שאין לו רוב בכנסת למהלך הזה, ואף על-פי כן - הוא יחתום [על ההסכם]", כך כתב ח"כ לשעבר, פרופ', תא"ל מיל' אריה אלדד. אין, כפי שכתב אלדד במאמרו, פוליטיקאי שלא שיקר, אך מפחידה ביותר שתיקת הציבור בעניין שקריו הבוטים של לפיד - עוד לפני שנכנס לפוליטיקה, וכמובן אחריה. זה אינו עניין אישי, אלא מקור לדאגה ניכרת, כיוון שלפיד השקרן הפתולוגי צעיר, ויישאר לדראון עוד הרבה שנים בפוליטיקה הישראלית וישפיע עליה. הציבור שותק. כנראה מגיע לו מנהיג כלפיד הבּוּר והחלול, שלא למד, התחמק משירות קרבי בזכות פרוטקציה, ניסה לקמבן לעצמו תואר ד"ר, ומחליף עמדות כמו זיקית. נראה, שהשנאה הפולוגית לבנימין נתניהו מעבירה את מחצית הציבור לפחות על דעתו. מעבר לשקרנותו של לפיד ולקופירייטינג החלול שהוא מפיץ, הוא מגלה בשנה האחרונה סימנים מדאיגים של בריונות מתקדמת - כמובן, בשם הדמוקרטיה. למשל, חתימה על הסכם הנסיגה עם לבנון, בלי אישור הכנסת (שאין לו בה רוב), כיוון ש"האופוזיציה אינה אחראית". כך, כשיש ספקות לגבי חוקיות הסכם השכר, שנחתם עם המורים, קבע הבּוּר, שבעיניו, הוא חוקי לחלוטין; וכנראה, ממשלת המעבר תבצעו במחטף שלפני בחירות. אותו הדבר לגבי הפיונים, שהוא מפעיל ברוחו האלימה: מיקי לוי - יו"ר הכנסת ובריון ידוע בזכות עצמו - החליט לכנס דיון דחוף על העברות תקציביות כשבוע לפני הבחירות.

רמטכ"ל חדש

בני גנץ, נציג חונטת הגנרלים, מיהר למנות את אלוף הרצי הלוי לרמטכ"ל, לפני הבחירות - שמא בעוד חודש כבר לא יהיה שר ביטחון והאינטרסים של החונטה ייפגעו. אין שום הסבר לחיפזון במינוי מחליף לרא"ל אביב כוכבי. כלומר, ההסבר הדחוק הרשמי אינו מחזיק מים. זו פתיחה רעה מאוד לכהונת הלוי, בעיקר, אם הימין יעלה לשלון בעקבות הבחירות, וסימן רע לביטחון מדינת ישראל. איני חושש, שהלוי מייצג קו פוליטי, או נבחר בגינו. הוא סומן מכבר כרמטכ"ל, אך מי שרוצים לשמור על צה"ל כצבא "ממלכתי". כלומר, א-פוליטי, וגנץ אינו כזה, לא היו נחפזים למנותו, אלא, למִצער, מגיעים להסכמה דו-גושית למינויו. אך מעולם לא האשימו את גנץ ביתר-תבונה ולא בהבנת-יתר. בדרך החפוזה לאישור מינוי הלוי עשו את כל הטעויות האפשריות, שיכולות להעיב על המינוי ועל האמון הציבורי בצה"ל, הצולל בהתמדה. שוב זה מעורר את הקושיה - מה האיץ את גנץ, שאיני חושד בטוהר כפיו?! הלוי, שייכנס לתפקידו רק בינואר, מקבל שולחן עמוס בבעיות. לפי תמיר היימן, עדן כדורי ועפר שלח מהמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), אלה האתגרים החשובים, שעומדים בפניו: "שחיקת רעיון צבא העם; גיבוש מדיניות כוח-אדם בצה"ל, הסובל מדעיכה בנתוני הגיוס; שחיקה ביכולת השימור של כוח-אדם איכותי וצמצום היקף משרתי המילואים הפעילים; אתגר הכשירות הלוגיסטית של צה"ל; וכן אתגר כשירותה של זרוע היבשה". אני חולק עליהם. האתגר הראשון של הלוי יהיה להכניס נורמות של דיווח אמת לצבא. כעת מתנהלת נגדנו מלחמה רב-גזרתית בגליל, בשומרון, ביהודה, בשרון ובנגב, שפתחו בה המחבלים מבית ומחוץ, והיא פועלת במימון כבד של האיחוד האירופי, לחתור נגד ריבונות מדינת ישראל ואם אפשר - גם נגד קיומה. עצם קיום המלחמה הוא כישלון נורא ומחפיר - עוד אחד בסדרה - של צה"ל ושל שב"כ. למרות עשרות פיגועים מדי שבוע, מכחישה מערכת הביטחון על כל זרועותיה את קיום המלחמה, ואינה מודה, שזה מאמץ מתואם. לכן, קוראים לה בצדק רב, "האינתיפאדה המושתקת". כפי שאמר הליטאי, כשראה ג'ירף - "אין חיה כזו"! כדי לבלום את האויב, ולנצחו, חס וחלילה לא להכילו (בעברית של יום-יום - הכלה משמעה להיכנע לדרישות האויב, ולהתרפס בפניו), על מערכת הביטחון להכיר בכך שזו מלחמה, ועליה להגדיר מי האויב. בינתיים, מגדיר בני גנץ את יהודי יהודה ושומרון כאויבינו, והצבא, שב"כ והמשטרה מתיישרים עם הגדרת העִוועים שלו, ומכים במתנחלים, ומתעלמים (סליחה - מכילים) מצעדים עוינים של הערבים. רק אחרי דיכוי המלחמה, המתנהלת עכשיו במרץ רב, נוכל לגשת לסוגיות עצמן. הייתי מעמיד בראש רשימה העדיפות את ההכנות למלחמה הבאה, שתבוא, לצערנו, למרות תחזיות המומחים, ותהיה קרובה יותר למלחמה באוקראינה. כלומר, נצטרך לרגליים רבות מסוגים שונים על הקרקע - צבא יבשה חזק, כשיר וגדול - ואין לנו שמץ מזה. ראוי לזכור, שמאמצע יוני 1967 לא ניצח צבאנו. כלומר, דורות של מפקדים בכירים, של מפקדים ושל חיילים למדו את השקר המקובל בדבר צבאנו המנצח, בעודו מובס בהתמדה בכל אשר יפנה. סליחה, טעיתי, צבאנו ניצח פעם אחת אויב רע, מפחיד ונורא: את מתיישבי חבל קטיף. הרמטכ"ל גדי איזנקוט התעלם במפגיע מדוח חמור ומפחיד, שכתב יצחק בריק, מי שהיה נציב קבילות החיילים, על מצבו הרעוע של צבאנו ועל אי-כשירותו. במקום לענות עניינית על הטענות בדוח שלו, הפיק בתגובה צה"ל מסך עשן של שקרים ושל השמצות נגד בריק עצמו. זה לא יועיל במלחמה הבאה, בעיקר, שפה ושם נחשפים, למרות הצנזורה, מחדלים, כישלונות ותקלות, המאוששים את דברי בריק. ייתכן, שהרמטכ"ל אביב כוכבי קיבל את ביקורת בריק, אך קצרו ידיו מלתקן את התקלות שמצטברות, עוד מלפני כהונת איזנקוט, שהחמירן בתוכנית הרב-שנתית "גדעון", שיזם, ומימש. בעצם, יסוד התקלות בתרבות ארגונית קלוקלת, שהורסת כל חלקה טובה בצבא יותר מחמישים שנה; ולהפתעתי, גם השפיעה לרעה על אמון הציבור בצבאנו. כנראה, צדק הנשיא לינקולן, שאמר, שאי אפשר לרמות את כל הציבור כל הזמן. אני מאחל לנו ולהרצי הלוי הצלחה בתפקידו, למרות הצורה המגונה של מינויו, שמעידה על אי-התאמת בני גנץ לתפקידו ולכל תפקיד בכיר ממלכתי (מעבר לכמה שאלות מביכות על עברו, שהתקשורת אינה מוכנה לעורר).

מדהים

כמעט שאיני מקשיב למוזיקה ישראלית עכשווית, גם כיוון שלמרבית כותבי המלים טרם הגיעה השמועה שבאלף-בית העברי יש יותר משבע-עשרה אותיות... לכן, נעניתי לאשתי היקרה - זו, שחובה לציית לה - והקשבתי לביצוע של שיר חדש, שהמליצה עליו - "כנען (שנים-עשר מרגלים)", שכתבו וביצעו שלומי שבן, רביד פלוטניק ושולי רנד. אהבתי את המלים, את הביצוע המדהים ואת השורה: "דרך ארוכה לארץ המובטחת" - אמת, שרבים מאתנו שכחו.

מִלה בסלע

עו"ד ציון אמיר כתב בעמוד פייסבוק שלו קטע חשוב וראוי לקריאה על התנאים לשינוי בדעת הקהל: "ביום שבו כולם יתביישו; ביום שישאלו איך הפשפש עלה למעלה ומיד כולם יבינו מיהו הפשפש; ביום שנשאל איך המיעוט גנב את השלטון מידיו של הרוב... ביום שממש נכעס על עצמנו: איך הכעס על בנימין נתניהו סימא את עיניהם של פכחים ופקחים ולא ראינו איך ההסתה שיוחסה לו נעשתה בהסתה פרועה ורוויית צביעות... ביום ההוא נתחיל בריפוי של אמת, באיחוי הקרעים ובהדברת השנאה" (קישור: ). כל מלה בסלע.