רבים מוותיקי מערכת הביטחון הפכו בשנים האחרונות ללובי קבוע נגד ממשלות ישראל שאינן שמאל-מרכז ועוסקים לעיתים קרובות בנבואות זעם וחורבן למדינת ישראל אם לא יכנע הציבור לדעתם ויקבל את עמדותיהם. בעצם מציגים הם מחזה אבסורד של דבר והיפוכו: הם שעליהם הוטל לבנות, לבסס ולנרמל מציאות של ביטחון לאומי משופר לישראל - הופכים בפורשם מתפקידיהם הבכירים ובמוסרם את הכוח העצום שהופקד בידיהם לבאים אחריהם ולשליטת מנהיגות לאומית נבחרת - לנביאי זעם וחורבן - מטעם עצמם כמובן, כל אימת שאין נענים להם. אני מייחס תופעה זו לאי-השלמתם עם אובדן כוחם והשפעתם שהיו להם כל עוד פעלו בשרות העם ובסמכות שהעניק להם. זו אינה תופעה חדשה, אך ככל שהנותרים ליד ההגה שונים בתפיסותיהם ובמקורות מחשבתם מהפורשים, פוחתת רמת אמון הפורשים בהם ונמוגה גם הסובלנות הדמוקרטית. דומני שההסבר הסביר ביותר לתופעה זו היא התחושה שהם כבר אינם נהנים מאותו חופש פעולה ותנועה ושיעור השפעה שהיו להם בימים שהם או חבריהם הקרובים עמדו בראש הפירמידה. בחלק מהמקרים, השחצנות האישית ותחושת אובדן הערך אינן מניחות להם להאמין ש"לא אלמן ישראל" וגם כאשר הם אינם המנווטים תדע ישראל להתקדם ולהתפתח. אחד מ"נביאי הזעם" המוכרים הוא ה"נביא דיסקין". יובל דיסקין¹ גדל על ברכי תורה פוליטית הנוהה לצד השמאלי של המפה ועל-פיה שופט הוא את טיב המדינה, איכות השלטון, העתיד ויכולתם של אחרים למלא את תפקידו או תפקידים בכירים אחרים במערכת הביטחון; זאת כמעט תמיד על דרך השלילה וחוסר האמון. לאחרונה, כאשר מתקרבת ההכרעה בשאלת פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי בדרך שונה מזו שעליה גדל והתחנך, גוברת בו תחושת הקטסטרופה והוא מנסה לשתף בה את הציבור ואולי להפחידו באמצעותה. מוזר: כל תולדות ישראל העצמאית וגם מחצית המאה שקדמה לעצמאות מלמדות כי כמעט אף דבר ממה שחזתה הציונות בימי בראשיתה ובדרך לריבונות מדינית לא התקיים באופן שאותו דימו מחוללי המדינה והציבור שלִיוָום בדרך הגאולה עשרות שנים. "הדיסקינאים" חשבו תמיד שהיות עם ישראל אור לגויים, דוגמה ומופת, פרושו שעליו להיות תמיד מסכן, מוכה, ותרן וחי בזכות "הנשמה היתרה" של אחרים. כך הובילו אותנו לתוכניות חלוקה הזויות, להסכמי שביתת-נשק שאין להם תכלית ולמהלכים פוליטיים שאילו התקיימו בשלמות על-פי חזון יוזמיהם היו כבר היום לאסון לאומי ענקי. מה שהוכח בפועל לאורך כל הדרך הוא שהגישה ההפוכה היא דווקא זו הנכונה. את הדיון הלאומי צריך לנהל בבית ויש מספיק כלים ומסגרות לכך; אויביך ויריביך אינם השותפים המתאימים לדיון כזה. כאשר יחליטו מוסדות המדינה המוסמכים מהו הכיוון, יודיעו זאת לכל מי שצריך לדעת. בעבר דחקו אנשי אסכולת דיסקין ושות' לשוליים את מחצית העם בקרוב והקימו סביבה הר של מרירות שלא ברור אם יפוג גם בדור הבא. כך קיבלו חצי דור של שקט תעשייתי בו יכלו לנהל את המדינה כלבבם ולטעות כרצונם, מבלי לשלם על כך מחיר עד לאירוע מלחמת יום הכיפורים; אז בא "המהפך"! עתה, בהנחה שהציבור שוטה ושכח את ההיסטוריה, מזמינים הם אותו לחזור לדרך דיסקין ושות'; אם לא ישתכנע, אזי לא "תישאר לנו מדינה", נאום דיסקין. דיסקין מסביר לנו שבשני העשורים הראשונים של שנות ה-2000 נאלמה/ונעלמה האידאולוגיה ואת מקומה תפסה השנאה, זו שאומרת "רק לא ביבי" או "דווקא ביבי". הראשונה היא אמירה "נאורה" -של דיסקין וחבורתו; השנייה "פרימיטיבית" כביכול שבנויה על הסברה שחלף זמנה של "הנאורות הלבנה". במקומה יש לנו דמוקרטיה של רוב והחלטותיה מתקבלות בכנסת ולא בבתי המשפט. דיסקין נמצא כיום בעמדת מיעוט ואינו חש בנוח במצבו זה. הכותב דיסקין מלין על מי שיצר את השנאות, פיתח אותן והפך אותן לחזות הכל, אולם נמנע מלזהותו; זו כנראה בעיניו תופעת טבע. לא די בטענה סתמית, יש להוכיחה וגם אז בדמוקרטיה שמורה ההחלטה הסופית לציבור ולא לנביאי-על. לדעתו אין דבק בחברה הישראלית. מהו הדבק? - שוב אין הוא מסביר. מן הסתם נדמה לו כי הדברים המובנים מאליהם עבורו, שעליהם גדל ובהם הוא מאמין, מובנים ומוסכמים אוטומטית על כלל הציבור. ובכן, הוא טועה טעות מרה. הוויכוח בישראל איננו על אינטרסים, על-פי שכאלה לא חסרים גם אצלנו. בעייתו היא שאינו מכיר את הלך המחשבה של אחרים, דוחה ושולל אותו על הסף. גם זו אינה דמוקרטיה. בנושאים רבים בתחום הביטחון הלאומי, האידאולוגיה שלו בתבוסתנות אוסלו שהוכחה כשגויה. הטוען דיסקין טועה מפני שהוויכוח בישראל הוא דווקא על אידאולוגיה: השייכת ארץ ישראל לעם ישראל או שאיננה שייכת לו? האם היא שייכת בתנאי שהערבים יסכימו לכך, או בתוקף תוכן אמירתו המונומנטלית של בן-גוריון במגילת העצמאות, לאמור: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים ...וכו' "? והוסיף: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י היא מדינת-ישראל". האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית - או שאינה כזו? ישראל היא מדינה בעלת משטר דמוקרטי, אבל בשום אופן לא "דמוקרטיה עממית"; האם היא משהו אחר? האם מדינה יהודית היא מדינת לאום או מדינת כל אזרחיה?! מי זכאי להיות אזרח במדינת היהודים ומדוע? האם מדינת-ישראל היא תעתיק מוקטן של ארה"ב או יצירה יהודית ייחודית? מי קובע מהו החוק במדינת ישראל - הכנסת או בתי המשפט? לסיכום: דיסקין חי בטעות קולוסלית והדרך בה הוא הולך נובעת כל-כולה ממנה. במהלך העיון בדברי דיסקין, נתקלתי באמירה נוספת בה מצוטט רה"מ הזמני - לפיד: "תהיה פה מדינה חשוכה, גזענית וקיצונית בלי שום מגבלות חוקיות". זהו משפט חסר ומתוך הדברים מתבקשת הסיומת האופיינית לקבוצה אליטיסטית ושחצנית זו: "אם אני לא אהיה אחרי הבחירות הקרובות ראש הממשלה..." . לא דמוקרטיה ולא רצון הציבור, לא החלטות הכנסת ולא ההבדל בין משפט ומשפח בתרבות היהודית - שום דבר לא יציל אותנו מהקטסטרופה בה מאיימים עלינו דיסקין, לפיד ועָדת נביאי האפוקליפסה. קבוצה זו והמזדהים איתה כאהוד ברק, אהוד אולמרט ומספר עיתונאי חצר "מכורים" ל"מולך הקטסטרופה" דוגמת אברמוביץ', דרוקר, רביד, גדעון לוי ובן כספית - הם בין "הטבחים הראשיים" של תבשיל אווירת הנכאים בציבור הישראלי שעליה מלין דיסקין. אין בישראל קטסטרופה אלא אנרכיה שלטונית. זוהי תולדת העדר חוקה מזה ושתלטנות "פראית" של בית המשפט העליון על הואקום של מערכת אכיפת החוק מזה ואוזלת-יד של הממשלה, המשטרה ומערכת אכיפת החוק. דבר זה מושג באמצעות פרשנויות מפליגות לחוק כבוד האדם וחירותו ומערכת תביעה שאינה מרוסנת ואינה מבוקרת כהלכה. ה"קטסטרופה" כביכול המתבשלת, בחברה הישראלית היא מציאות שתפסה תאוצה בעקבות מספר החלטות משפטיות אומללות בימי מגיפת הקורונה וטרם טופלה לרבות בימי "ממשלת האחדות" הכושלת, שבימיה אך הקצינה. המאבק נטול הגבולות והסייגים של לפיד וגנץ על הגמוניה והצגת יכולות מלאכותית הגיעה לשיא ב"החרמת הכנסת" בשאלת אישור ההסכם עם לבנון. אם קודם לכן היה המאבק בין "ימין" ל"שמאל", הפך הוא עתה בהשראתם למאבק בין "בני אור" "לבני חושך" כשהמדד היחיד לזיהוי ההשתייכות הוא תמיכה באישיות "הנכונה". זו איננה אידאולוגיה, כשם שהמאמר איננו מאמר התרעה ואזהרה אלא מאמר אכזבה, התרסה והסתה - העולם הולך בדרך אחרת... אין בפוליטיקה הישראלית "משחקי סכום אפס" אולם ישנם - או צריכים להיות - "חוקי משחק" שאותם חייבים לקיים כולם אחרת לא תתקיים חברה ובוודאי שלא דמוקרטיה כשם שאין דמוקרטיה במחנות הפרטיים שהקימו לעצמם אבירי "יש עתיד" ו"כחול לבן". לא ייתכן ש - 24 + 12 = 36 מנדטים ינוהלו ע"י שני "יחידי סגולה" באופן שעל פיהם ישק דבר כאילו מדובר בנחלתם הפרטית. די בכך כדי למוטט את הדמוקרטיה הצעירה שלנו; אין צורך בקטסטרופות מפוברקות - מספיקה אנרכיה פשוטה... מי אחראי לכך שאין מכנה משותף בתוך הציבור היהודי הגדול במדינת ישראל? לטעמי אלה הם מי שביקשו חזור ושנֹה לעקוף את ההליך הדמוקרטי האמיתי בהשתתפות הציבור, תוך שימוש במניפולציות שקריות כמעשה רבין באוסלו, שרון ברצועת עזה ולפיד בלבנון. מי שלט במדינת היהודים בראשית דרכה, במרבית הדור הראשון? ומי הנחיל את הפירות הבאושים של השיטה לכולנו עד עצם היום הזה? - בשני המקרים מדובר באותה אליטה חברתית. בראשית הדרך היה זה צוק העיתים ובהמשכה נוחיות העליונות השילטונית. בן-גוריון היה היחיד שהבין זאת כהלכה במפא"י ומשכבדה זרועו על שותפיו וממשיכי דרכו - דחקוהו החוצה - תחילה לרפ"י וא"כ לשדה בוקר. זהו חלק מ"החטא הקדמון של התקומה". אין ריק שלטוני בישראל, יש אוזלת-יד שלטונית. זו מורכבת משני חלקים: שיטה וכושר ביצוע. עם השיטה נולדה מדינת ישראל, אך מאז איש לא תיקנהּ. אם היו שינויים נועדו אלה להקל על עקיפת המסגרות המנהלות את התהליכים. בכושר הירוד ניחנו כל מי שחיממו לתקופה קצרה או ארוכה יותר את כסאות הממשל בעמדות הבכירות אך תרמו לציבור תרומה מינורית. פעם נימקו זאת באילוצי ביטחון ופעם בקשיי תקציב, פעם בעליה ופעם במשבר כלכלי עולמי - הכל למעשה כלאם פאדי. כולם עסקו בנושאים "החשובים" ואיש כמעט לא עסק בנושאים הבוערים. "האוכלוסייה שאינה משולבת" כפי שדיסקין מכנה זאת, חיה בחסות חוקי ההגנה שניתנו לה בסמוך להקמת המדינה - שעת מצוקה אמיתית, אולי היחידה בתולדות העצמאות החדשה. היא גוזרת יתרונות מהחוקה שלא קמה לנו עד עצם היום הזה. כל תופעת רקב באורגניזם חי מתחילה באחת מהפינות שכוחות האל שלו ומתפשטת לעבר ליבת הבשר החי. בסה"כ גם זהו כשל שלטוני בחינוך ומוטיבציה ולא מכה משמיים. אם כמחצית הנוער בת"א משתמט משירות ביטחון ומן המחצית הנותרת משרתים כרבע בקריה, בגלי צה"ל ובשאר העמדות הביטחוניות הקריטיות שבין בת-ים להרצליה פיתוח; הערבים והחרדים אינם יוצאי-דופן בפועל. יש דרכים מגוונות להשתמט משירות ממלכתי כשמתאמצים מעט. עוד זריית חול בעיני הציבור מתרחשת במאמר נוגע לסוגיית ממשלת האחדות. ממשלת אחדות איננה פתרון קסם לשום דבר; היא יכולה להיות כלי שלטוני מצויין אם היא פועלת מתוך אמון-הדדי, הבנה ורצון לקדם מטרות מוגדרות ומוסכמות; אך היא כלי שלטוני גרוע אם היא פועלת כממשלה הנוכחית, שבה "כל ממזר מלך..." וכל אחד הולך בדרכו תוך התעלמות מוחלטת מהאחריות הקולקטיבית של ממשלה לאומית. הניסיון של ממשלה זו מלמד שאין ערך לממשלת ניגודים תהומיים, כאשר המטרה העיקרית של מנהיגיה הראשיים היא להונות את זולתם. זוהי בדיוק אותה מסקנה שעולה מממשלת האחדות של 1984, שבה היה שמיר ראש הממשלה ופרס שר החוץ, כשהאחרון חתם על הסכם מדיני עם חוסיין מלך ירדן מבלי ששמיר ידע על כך, לא כל שכן - לא הסכים לדבר. התוצאה של מהלך זה הייתה לבסוף אסון אוסלו. לעומת זאת, בממשלת האחדות ערב מלחמת ששת הימים בראשות אשכול ובהצטרפות שני חברים בלבד מהליכוד (מנחם בגין ופרץ ברנשטיין) - הייתה התוצאה לתפארת ועד היום רובנו המכריע מברכים עליה. אין פתרונות קסם. הציבור חלוק בעמדותיו ודעותיו למן היום הראשון להקמת מדינת ישראל והדרך היחידה להתמודד עם מחלוקת זו היא הדברות בגובה העיניים, אותה אפשר וחייבים להתחיל מחוּקה; קיצורי הדרך שניסינו לרוב הביאונו עד הלום. ממשלה חייבת לקום על-פי העקרונות הדמוקרטיים של המדינה עם תיקונים הכרחיים ודחופים שעל חלקם הצבענו לעיל. אחרי הקמתה חייב לבוא מהלך יסודי, ממושך למדי ועמוק של השלמת חוקה. עם מימוש שני יסודות אלה בתום לב ניתן לדבר על שילוב זרועות לקראת עתיד טוב והרמוני יותר. אגב, הספר של פרופ' ברברה פ. וולטר, אותו ציינת, הוא קודם-כל ניתוח המצב והמציאות בארה"ב ולא בישראל. בחלקו הוא מתאים לסוגיות הקיימות גם אצלנו כדמוקרטיה מערבית הנתונה בצרות בשל כשלי יישום ואנרכיה שלטונית. לא בגלל סיפרהּ צריך לטפל בבעיותינו אלא בגלל הצורך המקומי שלנו, ולא בהכרח בדרכה, מפני שישראל איננה ארה"ב, ואינני בטוח שהיא רוצה להיות מודל זער-צר של ארה"ב במזרח התיכון. מי שסובל בישראל מייצוג פוליטי חסר הם: א. הכופר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ואינו נאמן לה. ב. המתחמק ממילוי חובותיו האזרחיות במלואן ואינו מציית לחוקי המדינה. ג. הרואה עצמו כהמשך אינטגרלי של אירגוני טרור, אירגונים אנטישמיים וגופים חתרניים נגד המדינה. לכל אלה לא מגיע ייצוג פוליטי מלא - זה הניתן לאזרחים הנאמנים למדינה. לגיטימציה מדינית שלנו היא בראש וראשונה בעיני עצמנו. אם זו אינה קיימת, לגיטימציה זרה לא תועיל לנו. את הגלות הזו חייבים לעקור מתוכנו ורק אז נוכל לתבוע בפה מלא את כל המגיע לנו. הרשות הפלשתינית היא אחת השגיאות החמורות של ישראל. אינני סבור שהיא דרושה לנו ואין בה צורך כגורם חתרני קבוע המנסה לפגוע, לשבש, לכרסם ולהכפיש את ישראל, דמותה ומעשיה בעולם. תולדות ישראל בעת החדשה אינן מתחילות בהקמת אש"ף בשנת 1964 אלא תאורטית בהקמת התנועה ציונית, בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, 29.8.1897 ובהצהרת בלפור 1917. כל מה שקרה לאחר מכן הוא חלק מהסכסוך הישראלי ערבי וגם חלק ממבנה הפתרון. לפיכך, ירדן היא המדינה הפלשתינית כחלק מההסדר בארץ ישראל גם אם לא לכך כיוונו הבריטים בשעתו. עתה עלינו להציב את מטרותינו ללא סיוע או כפייה שלהם או של אחרים.² הבעיה הפלשתינית היא מעשה ידי הערבים (והבריטים) ועל כן פתרון מדיני נמצא בירדן ובאחריותה. העובדה שאינה מסכימה לכך, אינה אומרת בהכרח שאנו חייבים לקבל את עמדתה. העובדה שבישראל (לרבות ירושלים) חיים קרוב ל-2 מיליון ערבים שרבים מהם קיבלו אזרחות פרושה שישראל הלכה כבר לקראתם כברת דרך ארוכה מאוד. את זו יש להשלים ברוח האמור לעיל ובכך צריכים לעסוק העם בישראל, ממשלתו והכנסת, ללא הפחדות ואיומי-סרק.