תוך כדי כתיבת הטור על הבחירות שיהיו השבוע, נתבשרנו על פטירתו של הרב מרדכי איפרגן זצ"ל. דחיתי את הטור ההוא, גם אם הוא לא יהיה כל כך רלוונטי בשבוע הבא, כדי לעצור לרגע ולהביט לתמונת חייו של הרב מרדכי איפרגן. הרב נולד במרוקו בי' סיון תש"א (1951) ליעקב ומרים ע"ה. במרוקו שימש ככתב בעיתון "לריזין מרוקאן". מאוחר יותר עבר לאוסטרליה. בגיל 33 עלה לארץ ולמד בישיבת דיסקין של הרב רוטנשטיין. הרב רוטנשטיין שהתרשם מתלמידו המיוחד והכיר את יכולותיו המופלאות, את כושר הדיבור והקסם, שלח אותו לדרוש ברחבי הארץ וכך זכה לכינוי "הדרשן הירושלמי". היה לו כושר מיוחד במציאת גימטריות מיידיות. הוא היה מפרק שמות לפי בקשה וגוזר להם מזל בתוך. אני לא מתעכב על הברכות המיוחדות ואני לא מתעכב על כן או לא. איני מבין בזה. הרב איפרגן כך הספידוהו, היה חש בצער כל יהודי ואוהב כל יהודי באשר הוא. תמיד היה מאיר פנים, מחייך, היה קשוב לכל אחד וליבו החם מלא אהבה ושמחת חיים לכל אחד. "אני רוצה לנשק כל יהודי שאני רואה. רוצה להכניס אור בלב שלו, לשמח אותו. כשאני ישן בלילה אני בוכה, למה לי לישון אם אני יכול לעזור לעוד מישהו"? אמר תמיד בדרשותיו. מישהו מדימונה שעבר כבר את גיל השישים ושעבד איתו בעבר בלוד, מתאר לי כיצד הרב לקח תחת חסותו את העיר כדי לחזקה. בימים שהערבים מפגינים נוכחות וממלאים את הערים: רמלה, עכו, לוד ויפו, כפי שאמר הרב איפרגן ראשי תיבות "רע לי"! החליט הרב לטפל בעיר לוד שהייתה ממש במשבר - עוני, סמים, אלימות וההתבוללות המכאיבה של נערות יהודיות עם בחורים ערביים. הוא הקים שם כוללים ומוסדות "שובה ישראל" עם כל הנשמה. הרב גם הציע סיוע חודשי בשכר דירה למשפחות אברכים שבאו לגור בעיר ולחזקה. הוא סיכם ואמר לי "הוא היה כמו אבא בשבילי". את הרב אני זוכר בעיקר מדרשותיו בתשעה באב מדי שנה בכולל "מקדשי שמך". בחן ובהומור ידע להעביר את המסר ואף להתרים לאחזקת המקום. הוותיקים מבנינו עוד זוכרים אותו בימיו הרחוקים לפני שלושים שנה עת העביר שיעורים בכולל נתיב השבים. מאתר נערים אבודים בלילות ומכניסם תחת כנפי התורה. מעביר שיעורים בעברית ארמית ומרוקאית משובחת. בשנה האחרונה כבר לא הגיע לכאן. בשנה קודם לכן החל למסור את שיעורו, אך נחלש ובמהלך השיעור ביקש שיחליפו אותו. אני עוד זוכר ביקור שלו לפני יותר מעשרים שנה. עוד לפני הקמת "מקדשי שמך" עת היה סילם צעיר ונמרץ (עד היום בעצם), מביא רבנים שונים לעיר ומסתובב איתם ברחבי העיר, בין בית כנסת אחד למשנהו. מביא את הרב זמיר כהן, את הרב יוספי ואת הרב איפרגן. באותה שבת בה ביקר הרב איפרגן בבית כנסת "מגן אליהו" שעמד במבנה הקודם, התעוררה סערה. רב העיר פתח תקוה דאז הציף מחדש סוגיה גזענית, וסירב לחתן בני זוג ממוצא הודי בעירו בטענה כי אינו מכיר ביהדותם. הוא שלח אותם להינשא בעיר אחרת. הקהילה געשה ובני הקהילה נקראו לכנסים שהתקיימו. אני זוכר את עמידתו האיתנה של חבר הכנסת דאז אדיסו מסאלה ממפלגת העבודה - בעצמו מיוצאי אתיופיה, עדה שחוותה גזענות דומה, עומד בכנס ומתחייב לתמיכה איתנה לצידה של הקהילה. "כל הקהילה האתיופית תעמוד אתכם, כמו חיילים, במאבק הזה כולנו אחים" הצהיר. הרב עובדיה יוסף זצ"ל שהשבוע חל יום פטירתו שלח מכתב חיזוק ועידוד לבני הקהילה, וחזר על פסיקתו מלפני חמישים שנה - "בני יהדות הודו הינם יהודים לכל דבר". הרב איפרגן עלה לתיבה לשאת את דברו, ותוך כדי דבריו ניגש אליו דודי בני בנימין ואמר את שעל ליבו בנושא. את הכאב שחשנו כולנו. את העלבון. הרב איפרגן היה זה שעצר את שטף דבריו הקשיב וענה בכאב. "אני אתכם. אסור לכם לוותר. תילחמו. אסור שיאמרו דברים כאלו עליכם". הייתי אז חייל צעיר, ואת רגש האכפתיות והכאב שלו, הרגשתי עד למקום מושבי. זה היה המקור לכח שלו להילחם על כל יהודי ועל כל יהודייה. להסתובב במחלקות הקורונה ולברך אנשים חולים, ולהזכיר הוא כבר קרוב לגיל שמונים. "כולם שואלים אותי למה הברכות שלי מתקיימות", היה מספר הרב, וזה פשוט "בגלל שהלב שלי מלא רק באהבה. אני חולה באהבת ישראל", אמר תמיד. אני יודע שאז אני הרגשתי ממנו את אותה אהבה. באמת היה אכפת לו ממה שקורה כאן. לא לשווא יצאה לוויתו מהעיר לוד המקום עליו נלחם עד יומו האחרון. יהי זכרו ברוך.