בימים האחרונים אנו עדים שוב ושוב להתייצבות התקשורת הישראלים לצד המחנה "הנכון". יש לכך מספר סוגי התבטאות, ואפילו אין ניסיון אמתי להימנע מכך. אחד מהם הוא מתן במה כמעט אינסופית לשתי מנהיגות השמאל הקיצוני - בלי להגדירן ככאלה, כי הרי קיצונים יש רק בימין - זהבה גלאון ומרב מיכאלי, כדי שהן תוכלנה להשמיע את זעקות השבר שלהן לנוכח העובדה שיאיר לפיד קורא לאזרחים להצביע עבור מפלגתו, יש לפיד. אבל, מעל אותה במה הן שוב ושוב מסיתות נגד הימין בכלל ונגד בנימין נתניהו בפרט, ומשתמשות בשפה נמוכה: "ביביסטים", "משיחיסטים", וכו'. וגם לא מעט מאנשי התקשורת אמצו את "ביביסטים", אבל מתעלמים מתמונת הראי, "לפידיוטים". הן לזה והן לזה אין מקום בפי אנשי ציבור ובפי אנשי תקשורת. אבל, לגברות הנ"ל הכל מותר, הכל כשר, המטרה - צליחת אחוז החסימה - מקדשת את האמצעים, לרבות רוח גבית של עיתונאים לא מעטים. סוג אחר של התבטאות נפוצה הוא הגדרת איתמר בן-גביר כימין קיצוני אבל אי-שימוש בשמאל קיצוני כהגדרה לזהבה גלאון ומרב מיכאלי. מדוע הסתמכות עליו היא פסולה, אבל הסתמכות עליהן היא מובנת מאליה? האם רק כי הן, וכל הח"כים שלהן, נמנים על "גוש השמאל-מרכז" כביכול, ביטוי סלחני להשקפותיהן הקיצוניות. בתקשורת, הס מלהגדיר את הליכוד כ"ימין-מרכז". וכן, בראיונות עם יאיר לפיד ועם בני גנץ, שני האדונים מתחמקים בעקביות ממתן הסבר מתמטי פשוט לחוסר יכולתם להקים ממשלה, ומהכרה בעובדה שהצבעה להם מובילה לבחירות שישיות. המרואיינים והמראיינים רומזים לכך שאם לא תהיה הכרעה בקלפי, "עריקים" מן הליכוד יחברו לשמאל. אבל, המראיינים אינם מעלים לדיון "עריקים" ממפלגותיהם של לפיד וגנץ וחבירה אפשרית לליכוד. מדוע? ועוד, הימין מוצג כסכנה לדמוקרטיה, בשעה שדווקא ממשלת לפיד עוקפת את הכנסת ואת הדמוקרטיה, נמנעת מלהביא את ההסכם השנוי במחלוקת עם לבנון לאישור הכנסת, וחותמת עליו כגנבים בלילה. אם ההסכם כל כך טוב, יתכבדו ויציגו אותו בכנסת ויבקשו את אישורה. דרך זו הרבה יותר מכובדת והרבה יותר דמוקרטית מאשר המחטף המתבצע ערב הבחירות, וערב סיום הכהונה של נשיא לבנון, אבל גם של ראש ממשלת ישראל. המחנה האנטי דמוקרטי, שהגיע לשלטון על גלי ההסתה של ה"בלפוריאדה", מנסה להנציח את שלטונו. אבל, ככל הנראה, יאיר לפיד יעבור בקרוב לתפקיד ראש האופוזיציה. מן הראוי לכבד את הדמוקרטיה ואת הבוחרים, ולפתוח דף חדש לקראת האתגרים העומדים בפני ישראל.