פרשת נוח היא סיפּור של אֱנושוּת במַעֲבר, אֱנושות בתהליך של השתנוּת. לַתבה מתקבּצים אלה שישְׂרדו את המבּול הקרוב, אלה שאֲמורים להיות התּשתית לָעולם החדש, שיָקום על חורבוֹת העולם הישן. התורה מגדירה את נוח "איש צדיק תמים בדורותיו", וכמובן, המילה "בדורותיו" גרמה לפרשנים לתהות: מדוע יש סייג לאִפיון של נוח כאיש צדיק תמים. בדבריו של האֵל יש חידוד של ההגדרה:
(ו, ט). "בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". רש"י מבין את הדיוק שמֵעבר לאמור, וכותב: "כי אותך ראיתי צדיק, ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שִבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו".
מה המשמעות של 'צדיק תמים'? אנו מבינים, שהכּינוי 'צדיק תמים' אכן מעיד על דרגה גבוהה יותר - והסיוג של ההגדרה 'בדורותיו' מבדיל אותו מצדיקי כל הדורות. אפשר להביא דבריהם של פּרשנים שונים, וכך נוכל להחכּים במידת הדירוג של נוח כעבור דורות. התורה ציוותה עלינו 'בּינו שנות דור ודור'.
אם ניקח כדוגמה את הפּרשן מן המאה שמונה עשרה, קלמן הלוי אפשטיין, בפירוש שלו 'מאור ושֶמש', אנו יכולים ללמוד, שהוא מוצא הבדל בין "צדיק תמים, לבין "צדיק", ובעיניו דווקא התואר "צדיק' נשגב יותר. הפרשן מנסֶה להבין האם הצדיק עסוק רק בזיקוק מידותיו, בכך שהוא מנסה לשפֵּר את חייו ואת עבודתו - או שיש לו כוח גם להתחבּר לבני אדם, להתחבּר לכלל. אנו נמצאים למֵדים, שעלינו לבדוק את הצדיקוּת של נוח גם ביחס לחברה כולה, גם ביחס לאנושוּת: הַאִם כשהוא שומר על צדיקוּתו, הוא מנסֶה לחשוב גם כיצד לשפֵּר את הסביבה.
במשך שנים הוא בונה תיבה ולא מצאנו אותו קם ומנסֶה לשַנות את החברה מסביב, ואולי נגזר עליו להקים לוֹ אנושוּת חדשה, כי זה אופיו. הוא יודע להיות צדיק בַּתחום הצר שלו, והוא אכן מצטווה להכין את הדור הבּא בדרך המתאימה לאופיו: לעבור 'תקופת צינון' בתוך תיבה, ובַדרך שמתאימה לו - ללכת בתמימות שלו לבדו, להתבודד עם משפחתו ועם כל שרידי האנושות עד שתקום חברה חדשה, יקום חדש.
מי הייתה אשתו של נוח? כשבּאתי לכתוב שירים על נוח ודרכו בשינוי האנושוּת, בחרתי להתמקד בִּדמות שלא נזכּרה בפרשה, באשתו של נוח. שאלתי את עצמי, האִם תוכל אשתו של נוח לבנות דגם של השפּעה על החֶברה, לא להסתפק בצדיקוּת של היבָּדלות מכּל השאַר.
בניתי דמות של אשת הצדיק, שמנסָה לחשוב כיצד לתקן את העולם, להבין מה קורה בפּנימיות של אֵלה ששׂורדים בתוך התֵבה. אשת נוח בשיר שלי חשה ברֹאש המחנה: היא כותבת את דברי הימים של התקופה, היא הסופרת שבּוחנת מה הַקשר בין מציאות לספרוּת, האִם תוכל להציע מודל של יקום אחר, להכין אותנו להיות צדיקים שרואים את האַחר, את הזוּלת, לבל נצטרך לעבור חורבּן חדש.
השיר שלי על אשת נוח קרוי 'מגילה חסרת מנוֹחַ' והוא בנוי בשני פרקים. נתחיל בציטוטים מן הפרק הראשון:
"הַלַּיְלָה בָּאָה אֵשֶׁת נֹחַ. עֵין הַצַּדֶּקֶת רָטְטָה. צֹהַר לַתֵּבָה, מְתַעֶדֶת סֵתֶר נִשְׁמָתָהּ. צַר הַצֹּהַר, וְגֵאוּת תִּגְבַּהּ. הַמַּיִם רַבִּים וְלֹא תּוּכַל, הֲלֹא תְּכַל. אִשָּׁה בְּמַשְׁבֵּר הָאֱנוֹשׁוּת: נֹגַהּ יְגוֹנָהּ לְתַעֵד בְּיוֹמָנָהּ: סֵבֶל תֵּבֵל, אַפְסוּת". כך אני כותב בפרק א' של השיר על אשת נוח, שלא זכתה שמגילתה תשׂרוד בתוך התנ"ך. קמתי לכתוב את המגילה שלה. היא מתעֶדת לפי השיר שלי את לבָטיה, את המאבק הפְּנימי שלה לנוכח החורבּן. המים רבּים, וקשה לה. היא חושבת מה יהיה הלאה, היא חשה שהיא בתקופה גורָלית, היא במשבֵּר האנושות.
אשה גיבורה במשבר הגדול של האנושות היא שואלת את עצמה, האם עשיתי דַי כדי למנוע את האסון הגדול הזה. לנגד עיניה היא רואה זמן קשה מנשׂוא:
"אִשָּׁה בְּמַשְׁבֵּר הָאֱנוֹשׁוּת: נֹגַהּ יְגוֹנָהּ לְתַעֵד בְּיוֹמָנָהּ: סֵבֶל תֵּבֵל, אַפְסוּת". האם אפשר לתעד משבר כה קשה של אנושות, של עולם שהגיע את אפסוּת קיומו?
"הַאָמְנָם זָעֲקוּ מַסְפִּיק לְבַל הַבְּרִיאָה תִּסְבֹּל וְנָמַקּוּ בַּמַּחְשַׁכִּים, עֲשָׂרָה צַדִּיקִים. תִּכְתֹּב וְלִבָּהּ מֵצֵר: לוּ הָרַע יֵעָצֵר. נַפְשָׁהּ אוֹר מְבַקֶּשֶׁת, עוֹלַם בְּחֶסֶד". היא מבינה, שהאסון הגיע בטרם ניסו היא ונוח בעלה הצדיק למנוע אותו: האם זעקו מספיק בפני כל תושבי תֵבל, לחזור בהם, לשַנות את דרכיהם? כולנו זוכרים כיצד אברהם נאבק בדוּ שׂיח נוקב עם האל, לבל יחריב את סדום. אברהם מבקש עבור חמישים צדיקים, ארבעים צדיקים... דרמה שנותרה לדורות.
בראשית י"ח: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם
בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ". וכן ענה לו ה' (שם, כ"ו): "וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". אברהם מנסֶה לשנות, להציל, לתקן. ספר הספרים מקדיש לכך כמה פסוקים.
הוויכוח הדרמטי מסתיים, כשאין בסדום גם עשרה צדיקים. כאן בשיר שלי הדיאלוג של אברהם כמו מחלחל לאחור, לתקופת נוח. אשת נוח המתעדת את העולם בשברונו חושבת לעצמה: ואולי יכולנו לבקש עבור עשָׂרה צדיקים. הלב שלה מבקש רק טוב עבור העולם שיקום. בשיר שלי המאבק להצלת העולם בימי אברהם מקבל תרגום לזמן אחר, ואנו קוראים את המחשבות של הצדיקה הנסתרת:
"לוּ הָרַע יֵעָצֵר. נַפְשָׁהּ אוֹר מְבַקֶּשֶׁת, עוֹלַם בְּחֶסֶד". כותבת דברי הימים הצדיקה מבקשת להשאיר לנו מגילה שתיתן סיכוי לעולם, היא מקווה לתמורה קוסמית. עולם שיחיה וייכּון בחֶסד.
גורלה המר של סופרת המבול השיר שלי מנסֶה לִצפּות את גורלה המר: השורות הכּואבות מציבות אותה כגיבּורה טרגית, שמבּיטה לאחור... כן, זה מזכּיר לכם משהו. כולנו נזכרים בדמותה העצובה של אשת לוט. גם היא נותרה ללֹא שֵׁם בספר הספרים, ללא תיעוד של מחשבותיה, של המשבּר שעברה. כך אשת נוח:
"דְּבָרֶיהָ נֶאֱמָנִים. נְצִיב מֶלַח בְּמִבְחַן הַזְּמַנִּים". הביטוי 'נציב מלח' אולי רומז לַסיכוי של אשת נוח להישאר, לסיכּוי שלה לשַנות את העולם. האם המבּט לאחור, אכן ייתן לה אפשרות לבנוֹת את העולם קדימה. עד כאן מעט מִמה שכּתבתי על אשת נוח. בפרק השני הסיפור התמים והמורכב שלה מגיע לנקודת הכרעה.
בפרק השני של 'מגילת אשת נוח', השיר צועד יחד עם הכותבת הסודית לקראת השלב הבא. האִם נזכה לראותה מחוללת תמורה? בפרק ב' של שירִי מבינה אשתוֹ האלמונית של נוח בעיני ספר הספרים, שיֵש לה דרך ארוכּה לשַנות, ובוודאי גם בתוכה ניקרה שאלה גדולה - האִם תצליח, היש סיכוי למאבקָה להישָאר חרוּת בדברי הימים שלנו?
בינה לבין עצמה היא מתחילה להבין: המשׂימה שלקחה על עצמה קשָה מאד. במסתוֹר היא שוב ושוב מתחבּטת: האִם האנושות אכן תוּכל לתקן את דרכיה? האם החֶברה האנושית תדע ללמוד מן המבּול ומן האסון ותלמד לצעוד בדרך אחרת? האם יוכל היומן שלה לנחם, לשדר ערכים אחרים, אהבה, סובלנות?
"הֲתָשׁוּב תִּקְוָה, מִי יְשַׁדֵּר לְחַסְרֵי אוֹנִים אַהֲבָה. מְנַחֶמֶת, כּוֹתֶבֶת, מוֹשִׁיטָה יָדָהּ תַּמָּה לְלַטֵּף שֶׁבֶר, לֶאֱחֹז בַּכְּפוֹר. וַיֵּעָצֵב לִבָּהּ, סוֹפֶרֶת הַדּוֹר: שָׂפָה בִּתְהוֹמֵי סְעָרָה, הֲתָבִין אֱנוֹשׁוּת מִשְׁבָּרָהּ. הֲיוּכַל הַמַּבּוּל הַמֵּמִית לְחוֹלֵל תְּמוּרָה פְּנִימִית". וסופרת הדוֹר הנסתרת מְבינה - שכּדי להקים עולם חדש, יצטרכו היא ונוח להיות ברֹאש המחנה, לא רק לדאוג לעצמם, לצדיקוּתם, לפעול מֵעבר לדָלת האמוֹת שלהם:
"הֲיָקוּם עוֹלָם וְיֵדַע הַטּוֹב בָּאָדָם לְבַל יִהְיוּ הֵם צַדִּיקִים בְּעֵינֵי עַצְמָם. חֶלֶד נִבְדָּל. וְהִיא מְסַפֶּרֶת עַל. תַּעֲטֹף עֲרָכִים בְּגַל זָכוֹר וְשָׁמוֹר: בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר". גיבורה חסרת מנוח, אותה לא לשכוח הסיפור של אשת נוח די טרגי. שמָה לא נזכר בתנ"ך, ורק בַּשורה האחרונה של השיר שלי, אני כותב, שְמָה היה 'מנוחה'. הרי לנו צדיק וצדקת: הוא אכן נשָׂא שם של נוח לבּריות, היא זו שביקשה מנוּחה ליְקום, שלווה, תיקון. אבל, נוח בצאתו מן התבה חזר לסוּרוֹ. הוא בדרכּו הוכיח, שהעולם לא השתנה: בשִכרותו, הוא שופך את היַין על דפֵּי היומן הנסתר שכָּתבה, ומוחק לה את כל הרשימות והתיעוד המעמיקים. כל עֲמלהּ, כל שאיפותיה לספר את סיפור המבול, למצוא מזור לעולם - הכּול נמחק. אין לה ולרשימותיה זכר בתנ"ך. רק בשיר שלי.
הספר שכּתבה - 'ספר היָשר' - אכן נמחק, וזוֹ עדוּת כואבת לָעולם, שביקש את תיקונו. במקומות שונים בתנ"ך כתוּב 'הנה היא כתובה על ספר הישר'. על-פי השיר שלי, אשת נוח הייתה הכּותבת המסתורית, שביקשה להותיר לנו סיכוי לדברי ימים אחרים. הנה שני השירים שלי על הצדֶקת הנסתֶרת, על מנוחה התמימה, שהייתה אשתו של הצדיק נוח.
הנה שני הפרקים של מחזור השירים שלי, 'מגילה חַסרת מנוֹח'.
פרק א' - ספר הישר, מה נשאר כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ. בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה בָּאָה אֵשֶׁת נֹחַ. עֵין הַצַּדֶּקֶת רָטְטָה. צֹהַר לַתֵּבָה, מְתַעֶדֶת סֵתֶר נִשְׁמָתָהּ. צַר הַצֹּהַר, וְגֵאוּת תִּגְבַּהּ. הַמַּיִם רַבִּים וְלֹא תּוּכַל, הֲלֹא תְּכַל. אִשָּׁה בְּמַשְׁבֵּר הָאֱנוֹשׁוּת: נֹגַהּ יְגוֹנָהּ לְתַעֵד בְּיוֹמָנָהּ: סֵבֶל תֵּבֵל, אַפְסוּת. וְלִשְׁאֹל: הַאָמְנָם זָעֲקוּ מַסְפִּיק לְבַל הַבְּרִיאָה תִּסְבֹּל וְנָמַקּוּ בַּמַּחְשַׁכִּים, עֲשָׂרָה צַדִּיקִים. תִּכְתֹּב וְלִבָּהּ מֵצֵר: לוּ הָרַע יֵעָצֵר. נַפְשָׁהּ אוֹר מְבַקֶּשֶׁת, עוֹלַם בְּחֶסֶד. דְּבָרֶיהָ נֶאֱמָנִים. נְצִיב מֶלַח בְּמִבְחַן הַזְּמַנִּים. הַזִּיו בְּעֵינֶיהָ, מַלְאָךְ וְרוּחַ. מִתְנַשֶּׁפֶת, כֻּלָּהּ גַּלִּים, רוֹחֶשֶׁת נֶפֶשׁ: בֶּן אֱנוֹשׁ וְהַדִּין עַצְמוֹ, הֲיִקֹּב תְּהוֹמוֹ. שׁוּרָה לְשׁוּרָה תִּגְלֹף: חוֹוִים סַף הַסּוֹף, עָמֹק בְּשִׁבְיָם בְּנֵי חַוָּה. הַיְמַצּוּ בַּחֲוָיָה תְּשׁוּבָה. עָלֶה נִתָּר, טָרָף. נֶהֱדַף גֵּוָהּ נִדַּף. גָּאוּ כַּיָּם מִלֵּב, מִדָּם. הַהַלְמוּת שֶׁדָּפְקָה בַּחַלּוֹן כִּי גָּעֲשָׁה תְּהוֹם רַבָּה. לְסֵפֶר הַיָּשָׁר לִבָּהּ שָׁר: לְבַל יִטְבַּע, זֶה הַפִּקָּדוֹן לַדּוֹר הַבָּא. נִגָּּר הַקֻּלְמוּס רוֹטֵט, הֲתוּכַל לְתַקֵּן רַעַת אָדָם וְעֵת. הֲיִמְתַּק תִּקּוּן לַחֵטְא. פרק ב' - נר צעקה לַצדקת שנמחקה אֵיךְ יוּכַל עוֹלָם לָשׁוּב, לְהִנָּחֵם. רָאֲתָה אֵשֶׁת נֹחַ, בְּבוֹא הַמַּבּוּל: בֶּהָלָה בִּפְנֵיהֶם. הֲתָשׁוּב תִּקְוָה, מִי יְשַׁדֵּר לְחַסְרֵי אוֹנִים אַהֲבָה. מְנַחֶמֶת, כּוֹתֶבֶת, מוֹשִׁיטָה יָדָהּ תַּמָּה לְלַטֵּף שֶׁבֶר, לֶאֱחֹז בַּכְּפוֹר. וַיֵּעָצֵב לִבָּהּ, סוֹפֶרֶת הַדּוֹר: שָׂפָה בִּתְהוֹמֵי סְעָרָה, הֲתָבִין אֱנוֹשׁוּת מִשְׁבָּרָהּ. הֲיוּכַל הַמַּבּוּל הַמֵּמִית לְחוֹלֵל תְּמוּרָה פְּנִימִית. סְפִינָה נָדָה, לוּ נֶפֶשׁ תַּקְהֶה הָרַע שֶׁזָּדָה. כְּשֶׁהִיא לְבַד, מְיַחֶלֶת לֶאֱמוּנָה לִתְקֹן מְעֻוָּת, הַחַרְטוֹם, וְהַהֶגֶה שֶׁאִבֵּד כִּוּוּן. נָדַד הַסִּפּוּן. וּמִדּוֹת הַתֵּבָה מִתְעַרְעֲרוֹת. הֲתוּכַל תֵּת חַיִּים וֶאֱמֶת לְדוֹרוֹת. עֵינֵי אָדָם. וְהַחַיּוֹת מָה בְּתוֹכָן. הֲיֵשׁ לַסֵּבֶל הַזֶּה מָזוֹר וּמוּבָן. הֲיָקוּם עוֹלָם וְיֵדַע הַטּוֹב בָּאָדָם לְבַל יִהְיוּ הֵם צַדִּיקִים בְּעֵינֵי עַצְמָם. חֶלֶד נִבְדָּל. וְהִיא מְסַפֶּרֶת עַל. תַּעֲטֹף עֲרָכִים בְּגַל זָכוֹר וְשָׁמוֹר: בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר. לְעֵינֶיהָ הַצֹּהַר. יוֹנַת אוֹר. תְּלַקֵּט עָלֶה שָׁר לְסֵפֶר הַיָּשָׁר. נֹחַ נֶאֱדָם, נָד וְשִׁכּוֹר בָּעֵינַיִם: אֶחֱזִי בִּי, קַד אַפַּיִם. דַּפֶּיהָ בַּיַּיִן: שְׁמָהּ מְנוּחָה. צַדֶּקֶת כָּאַיִן. שְׁמָהּ טָבַע, נִמְחָה.