להגיד לאדם ישרו - מבוא
שבנו אל הארץ - הפרחנו את אדמתה, בנינו את שממותיה, ובמידה רבה מאוד הגשמנו את חלומם של דורות רבים - ועל כך כמובן אנו מלאי הודיה להשם יתברך. ואולם השיבה הממשית לארץ ענתה רק באופן חלקי להגדרת הזהות שלנו. אנחנו מסכימים על נקודת המוצא: הננו העם שיצא ממצרים וקיבל תורה על הר סיני, התהלכו בינינו נביאים וחכמים שהאירו את העולם כולו בתורתם ובקדושתם, והנאמנות למה שאנחנו מייצגים הזינה אותנו באופן מופלא במשך אלפיים שנות גלותנו ואפשרה לנו להמשיך בדרך ולהתגאות ביהדות שלנו. העבר שלנו הוא בעל משמעות כה גדולה עד שהיה בו כדי לטעת בתוכנו את הוודאות באשר לעתיד ואת הציפייה לישועה באופן חי, ציפייה שלא התעמעמה בכל שנות גלותנו. אם כן, לשאלה "מי אנחנו" הייתה תשובה מוכנה הבנויה באופן כללי על שני ממדי הזמן המפוארים האלה: העבר והעתיד.
אלא שבין העבר לעתיד נותר ההווה - הימים הקטנים והאפורים עם קשיי הפרנסה ומבחני האמונה שבהם - ושאלת הזהות כבר אינה יכולה להישען על החזונות המפוארים. ההווה הוא הזמן שבו למעשה נבחנות האידאות הגדולות, אך מכיוון שבגלות היה ההווה, מקום החיים עצמם, רק מסכת של הישרדות בעולם עוין, לא ניסו למצוא בו את המענה למבחני החיים. המענה להם המשיך להשתייך לזמנים שאין לנו שליטה בהם ואיננו יכולים לפעול בהם - העבר והעתיד. החתירה אל "עתיד" אחר מצוירת בדמיונו של כל אדם על-פי חינוכו ועל-פי מקורות יניקתו. זה עשוי להיות עתיד במובן של "עולם הבא", המקום שבו מקבלים את השכר שיפצה על הקושי ועל הייסורים שבקיום היהודי, או עתיד במובן של ציפייה לישועה ולשיבת ציון, שבה ניפגש שוב עם "ארץ זבת חלב ודבש". בזמן הגלות, עם החלום ל"זמן עתיד", היה כמובן גם ממד של חיי שעה אך הוא נתפס בדרך כלל ככורח של המציאות שיש להשלים עימו. "זמן הווה" היה תמיד פרוזדור אפל, כלומר הדרך אל הטרקלין המאיר שעוד נבוא אליו בעזרת ד'.
ואולם במשך עשרות השנים, מאז שבנו ארצה, לצד המאמץ האדיר בבניין ובביטחון הלכו ונערמו לפנינו סוגיות זהות קשות המבקשות את המענה להן בעולם הריאלי והממשי: במה אנחנו "יהודים" עכשיו? האם אנו בני אדם שונים מהגויים הסובבים אותנו? האם עצם העובדה שקיבלנו תורה מסיני מבטיחה את עליונותנו המוסרית? האם יש לנו מה לשמוע מן העולם שסביבנו? האם כבר מותר לנו להרים מסכים ולהיות חלק מן החברה האנושית? ועוד ועוד.
ה"קומה האנושית", החלק הזה שבנו החי את חייו היום-יומיים עוד לפני שאלות החיים האידאליסטיות, זה הנדרש לכל בירורי החיים המקיפים את האנושות כולה בנושאים של זוגיות, פרנסה, בריאות, מקצוע לחיים וכדומה, החלק הזה זקוק למענה ב"זמן הווה". הוא מבקש כבר עכשיו להבין את פשר חייו, ובאופן עקרוני הוא אינו חש בטוח בחייו רק מכוח השיוך הלאומי, שיוך שנתן כוח לאבות אבותיו בגלות. הוא אינו מוכן לחיות עוד בתנאי הישרדות אלא באופן המעניק משמעות אישית לחייו כפי שהם עכשיו. ה"קומה האנושית" הזאת דומה למרתף או ליסודות הקובעים את חוסנו של הבניין שיוקם על גביהם, והיא ראויה לכל אדם המבקש משמעות לחייו. קומה זו דורשת התייחסות מיוחדת משום שמצד מסוים היא אף קודמת לתורה.
מ"זמן עתיד" ל"זמן הווה"
אם כן, אחד השינויים הבולטים שעברנו עם העקירה מן הגלות הוא בתודעת הזמן שלנו, מתודעה של "זמן עתיד" אל תודעת "זמן הווה". אלפי שנים חיו יהודים את חייהם מתוך אמונה שעוד יבואו ימים יפים יותר, שישנו "עתיד" נפלא המוכן ומזומן עבורם, ואליו ראוי לחתור ובעבורו אף יש למסור את הנפש. ואולם המציאות הגלויה, זו שניתן לכנותה "תודעת זמן הווה", הייתה מצויה תדיר ב"רעידת אדמה" שערערה את הביטחון ביכולתה לקיים אותנו הלאה. בגלות לא ידענו מה ילד יום, מה יחליט הפריץ או הקיסר, וביקשנו לחיות טוב ככל הניתן במציאות שלא הייתה לנו שליטה בה. לא פלא אפוא שהתפתח בתוכנו בוז לחיי ההווה ולכל מה ששייך למציאות הריאלית והאנושית, וכך מובא בזוהר הקדוש: "מאן דכפית לקוב"ה לא כפית לאחרא, ומאן דכפית לאחרא לא כפית לקוב"ה" [מי שכפות לקב"ה לא כפות לאחר, ומי שכפות לאחר לא כפות לקב"ה].
גם אם נראו החיים בגלות טובים, פעם בתוכם שעון שהיה מכוּון אל נקודת זמן לא ידועה שבה שוב יתרגש אסון. המציאות הזאת חייבה בנייה של תפיסת עולם שתתעלה מעל מבוקשי החיים השטחיים ומעל לשאיפות האנושיות, שהן ודאי פעוטות ביחס לנצח, אך חשובות מאוד לביסוס מעמדו הנפשי של האדם ולתחושת קיומו. וכך הולכת ומעמיקה לה ציפיית הישועה, זו הצופה ל"זמן עתיד" שבו יתקיימו כל משאלותינו לטובה.
לשאיפת חיים זו, הנעוצה ב"זמן עתיד", יש השלכות רבות על החיים בהווה, על אופיים של חיי התורה ושל התפיסות הפוליטיות ועל היחס לחיי היחיד. אם יימצא "מבוקש החיים" בעולם שמעבר, כלומר בעולם העליון או ב"זמן עתיד", גם מה שנצפה לקבל מלימוד התורה וקיומה יהיה שייך אל מה שמעבר לעולם, כלומר אל מה שמעבר לחיים הנגלים והריאליים, לחיי העולם הבא. התוצאה הטבעית לשאיפת חיים זו תהיה שהצימאון הרוחני יתמלא דווקא בחלק או בממד התורה המעניק יחס מתנשא לעולם ומבטל אותו. אומנם באורח חיים שכזה חיי ההווה אינם שובתים, והדאגה למילוי הצרכים איננה נעצרת, אך הם בוודאי נעשים כלאחר יד וכמי שכפאו שד.
דוגמה לכך ניתן למצוא בביוגרפיה של הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל, שם מסופר על אירוע שהתרחש סמוך ליציאת הבריטים מן הארץ. על-פי הידיעות המודיעיניות תכננו הירדנים להחדיר כוחות שריון לירושלים, מה שהיה מעמיד בסכנה חמורה את היישוב היהודי כולו. מפקד העיר דוד שאלתיאל ז"ל קרא לרב גורן וביקש שיגייס אלפי בני ישיבות בליל שבת כדי לחפור תעלות שימנעו את כניסת הטנקים. הרב גורן נסע בדחיפות אל מנהיג העדה החרדית בירושלים, שהיה תלמיד חכם עצום ופוסק גדול, וביקש שישלח את הבחורים אל המשימה. בדין ודברים שהיה בין הרב גורן ובינו אמר לו רב העדה החרדית: "אני לא למדתי בשום מקום שמותר לחלל שבת ולחפור חפירות בליל שבת". בסופו של דבר היה זה הגאון הרב הרצוג זצ"ל שפסק להתיר, וירושלים ניצלה. סיפור זה הוא ביטוי מעשי לענייננו - בפנימיות החיים השאיפה העילאית מוצאת את מבוקשה בהלכות הנוגעות לחיי האדם והקהילה, בצדדים הפרטיים יותר של החיים, שבעל-כורחנו אנו חיים אותם. אבל מה באשר לתורה הקשורה לחיי ממלכה? כיצד נענה על שאלות חמורות של קיום מדינה, שאלות המשקפות את חפץ החיים העמוק והרחב ביותר שהתעורר בעם היהודי מיום שיצא לגלות. האם הן באמת מעניינות?
חפץ חיים אדיר זה מתבטא גם במערכות המדיניות כמו משטרה וצבא, מפעלי תעשיה, חקלאות, סלילת כבישים, ובעוד אלפי תחומים המגדירים ומאפיינים אומה החיה בארצה. אם נמשיך לחשוב שאנחנו כאן רק לזמן חולף - עד שנעבור לעולם הבא, לא יעמדו לנו הכוחות להעמיק ולמצוא בתורה את החלקים המאירים את חיי העולם הזה.
