אבא אבן, פעם שר החוץ שלנו, אמר שהערבים אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ סיכוי לשלום. השאלה, המשפט הזה נכון הבוקר לא רק לזירה המדינית, אלא גם לזו הפוליטית. שיעורי ההצבעה במגזר הערבי אומנם היו גבוהים מכפי שצפו התחזיות לאורך כל הקמפיין בבחירות לכנסת ה-25, אבל, וזה אבל משמעותי, זה כנראה לא מספיק. הערבים שוב החמיצו. 54 או 55 אחוזי הצבעה במגזר הערבי מול כ-72 במגזר היהודי, אינם מותירים הרבה סיכוי לרשימות הערביות.
הנה השוואה: בבחירות סבב ג, במסגרת 2020, אחוז ההצבעה הערבי נשק ל 65 אחוזים. אז הערבים אכן נהרו לקלפיות, והסבירו זאת כהצבעת מחאה נגד תוכנית המאה של הנשיא האמריקני, טראמפ. אתה, הם אמרו לטראמפ (ולנתניהו) מציע סיפוח של הגדה המערבית לישראל והעברת אוכלוסין. אנחנו מסרבים. אנחנו ישראלים ומימשנו את האזרחות בהליכה לקלפי. בנובמבר 2022, כשתוכנית המאה נקברה ( זמנית?) במגירה, הערבים חזרו להיות אדישים. קמפיין הגוועאלד של מנצור עבאס,
איימן עודה וסאמי אבו שחאדה (כל אחד בנפרד) היה אותנטי. עכשיו, כאשר ספירת הקולות נמשכת, הם כוססים ציפורניים לראות האם חצו את אחוז החסימה.
השאלה הגדולה היא מדוע הערבים לא הצביעו בשיעור שהיה מבטיח להם ייצוג בבית הנבחרים? התשובה שהתקשורת מציעה היא אדישות. זה לא מספיק. יש סיבות עומק. הנה כמה מהן:
- אכזבה מפיצול פוליטי. פירוק הרשימה המשותפת (2019) השפיע ומשפיע. אין בריצה מפוצלת יכולת להגיע ל 15 מנדטים, כפי שהיה במרס 2020. הציבור הערבי לא מאמין לנבחריו, ורואה ברובם אופורטוניסטים. בתגובה, הוא מעניש.
- ציפייה לשיפור מהיר באיכות החיים. מנצור עבאס היה חבר בקואליציה שהתגייסה לסייע למגזר. תקציבים אושרו, תוכניות תוכננו ואפילו החל ביצוע. לערבים זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. זה בעיקר הלך הרוח של הדור הצעיר, שרוצה תוצאות "כאן ועכשיו". אחוזי ההצבעה מלמדים שמה שעשה עבאס, לא מספיק להם.
- טיפול איטי מדי בפשיעה בתוך המגזר. העובדה ששוטרים פועלים בנגב ונגד משפחות הפשע לא משווקת לציבור הערבי. מעשי הרצח בתוך החברה הערבית כן. זה מוביל לתחושה שהממסד מפקיר את המיעוט הערבי לגורלו ויותר מזה, להכרה שחברי הכנסת הערביים לא עושים מספיק כדי ללחוץ על אכיפה יעילה שתצמצם את תופעת הרציחות.
- אדישות. זו עדיין קיימת במגזר, בעיקר אצל הצעירים, שעסוקים בפיתוח הקריירה האישית מבלי להזדקק לשירותי המדינה. השיח שעולה אצלם, בעיקר ברשתות החברתיות, הוא שהאפליה נמשכת, ולו בשל היותם ערבים. מכאן, בהשאלה, שוב, אם אין אני לי, מי לי, קרי אין טעם להצביע.
במבט הקדימה, המפה הפוליטית של הכנסת ה-25 תתברר בימים הקרובים. הממשלה הבאה תידרש לאתגרים מורכבים מול החברה הערבית. מנסור עבאס הוכיח ששותפת חהודית-ערבית בשדה הפוליטי אפשרית. אי-כניסה של מפלגות ערביות לקואליציה (סיכוי אפסי בממשלת ימין של ליכוד-ציונות דתית-חרדים) ויותר מזה, הישארות מחוץ לכנסת, עלולים להגביר את השסע היהודי-ערבי כמו גם תופעות של ניכור, עוינות, גזענות ובתוך המגזר גם של בדלנות מהחברה הישראלית.
