כמו בימים שקדמו לבחירות, כך גם בימים שלאחריהן. הפרשנים חוגגים, טוחנים מים כפרשני ספורט. רובם מאוכזבים, מביעים חששות לבאות. ממלאים שעות של פטפטת בכל ערוצי הטלוויזיה, מסבירים את שיבתו של "הקוסם" ואת כיבוי הלפיד. מדברים בעיקר על גוש מלוכד בימין-חרדים לעומת גוש מפולג במרכז שמאל. זה נכון, אבל זה לא כל ההסבר וזו לא התמונה העיקרית.
התמונה העיקרית באה דוקא יומיים לאחר הבחירות, תמונת המעדניה שהוצתה בבאר-שבע. שני רעולי פנים פרצו פתע פנימה בשעת סגירה, היכו את העובדים מכות רצח, העלו את החנות באש ונעלמו בחשיכה. תמונה אחת מתוך סט תמונות של התפרעויות, גניבות, חבלות ברכוש, זריקת אבנים וירי - בדרום הפרוע.
הנה כי כן, אובדן המשילות, חוסר האונים של המשטרה, הפכו את הנגב ל"בדואיסטן", שם החוק והסדר כמעט אינם תקפים. האלימות והרצחנות גולשות לבירת הנגב. המצב התדרדר מאוד בשנה וחצי של ממשלת ה"שינוי". נכון, היא ירשה מצב חמור זה, אבל לא עשתה דבר כדי לשנותו, כאחת מהבטחות הסרק שלה.
מעבר לתמיכה המסורתית בליכוד של תושבי ערי הנגב - את השיא שוברת דימונה עם יותר ממחצית קולותיה למח"ל - גם השתוללות הצעירים הבדואים, באין מי שעוצר בעדם, תרמה לניצחון הגדול, וכמובן לתקווה ששר הבט"פ הבא (איתמר בן-גביר?) יפעיל יד חזקה לבלימת האנרכיה בנגב ובגליל. את הפרוטקשן יש לבלום, את ההשתלטות על קרקעות יש לעצור, את החוק יש להשליט, את הסדר יש להביא, נגד העבריינים לנקוט יד קשה, לשים קץ לתופעות הלאומניות. לא עשה זאת השר היוצא, עמר בר-לב, יעשה זאת הבא אחריו, בממשלת נתניהו.
זהו אכן אחד המבחנים הגדולים של הממשלה החדשה. נתניהו חזר לשלטון, בין היתר כדי להשליט חוק וסדר בקרב בני המיעוטים המשתוללים, שהם גם מיעוט בחברה הערבית והבדואית. זו הציפייה מהממשלה החדשה. צפייתם של האזרחים הסובלים בפריפריות הדרומית והצפונית, שהעניקו לה לשם כך את מרבית קולותיהם. ישנן כמובן בעיות לא פשוטות אחרות שהיא יורשת מקודמתה: האיום האירני המתעצם, הטרור המתגבר, יוקר המחיה, מערכת החינוך הקורסת, וגם מאמץ לאחות את הקרעים בחברה הישראלית, בטרם נידרדר לתהומות לקול מצהלות אויבינו.
בימים הראשונים אלה לאחר המהפכון, הרשתות והעיתונות עמוסות בהתבטאויות קשות: "אסון למדינה", "לא נחיה כאן יותר", "זו לא עוד המדינה שלנו", "מטורפים השתלטו עלינו", "רצחו וירשו" וכיו"ב אמירות היסטריות. ב1977 זעם איש השמאל יצחק בן-אהרון: "צריך להחליף את העם", וכיום: "העם היהודי שאלה פניו, אינו העם שלי", כדברי איש האתיקה של צה"ל, פרופ' אסא כשר. הרחיק לכת אחד, "רב" בישראל, דב הלברטל, שממקלדתו יצאו ה"פנינים" האלה: "הרוויזיוניסטים לא נטלו חלק בהקמת המדינה", "אני רואה את המדינה עולה בלהבות", "גנבו לי את המדינה". פשוט להקיא.
הימין "מפחיד" את השמאל, שכמעט נמחק כליל בבחירות. הימין שהוא הרוב בעם, תמיד הוכיח את אחריותו ואף נקט בשלטון מהלכים שהפתיעו את הכל. היה זה הימין שגם שאף ופעל לאחדות בעם ובממשלה. כזכור, בשנת 1988 הגיעה לקיצה ממשלת הרוטאציה, או ממשלת האחדות הלאומית, שהחזיקה מעמד ארבע שנים. בבחירות לכנסת ה-12 זכה הליכוד ב-40 מושבים, המערך ב-39 מושבים. מלאכת הרכבת הממשלה הוטלה על יו"ר הליכוד יצחק שמיר. 65 תומכים היו מונחים בכיסו - ממשלה איתנה לכל דבר. אבל שמיר, חסיד בלב ובנפש של אחדות לאומית (בניגוד לפרופסור כשר ודומיו דהיום), החליט לצרף לממשלתו את המערך בראשות שמעון פרס. כך קמה שוב ממשלה של אחדות לאומית, בהבדל אחד - בלי רוטאציה.
אחדות זו החזיקה מעמד שנתיים, ועדיין הייתה לה חשיבות מורלית עם מסר לאומי לנו ולצרינו. גם היום, כשלרשותו "רק" 64 מושבים, נתניהו חש להקים את ממשלתו בתוך 28 הימים שיקצה לו הנשיא. יש לו הרוב הנדרש, אף מעבר למה שחזו האופטימיסטים או הפסימיסטים, אבל רבים במחנה הלאומי ואני בתוכם שואפים לאחדות; שיילך בעקבות שני קודמיו, בגין ושמיר, ויעשה כל מאמץ לצרף אליו את "המחנה הממלכתי". הדבר ייצור איזון פנימי בממשלה, ירגיע את כל החוששים והמתריסים, יאושש את הדמוקרטיה.
זוהי גם אחריותו של בני גנץ שאינו מסוגל להסתיר אכזבתו מתוצאות הבחירות. למרות שכבר "התחייב" שלא יצטרף לממשלת נתניהו, כמוהו כגדעון סער ואפילו גדי איזנקוט (שאט-אט הופך לפוליטיקאי לכל דבר), הוא יכול בהחלט לשנות את דעתו, אם טובת המדינה באמת לנגד עיניו. הרבה "התחייבויות" הפרו הפוליטיקאים במערכת הבחירות וכך השניאו את עצמם על הציבור. הפרת התחייבות כזו תסולח. העם שואף לרגיעה, ליציבות, לטיפול מהיר ויעיל בבעיות הטורדות אותו. עם גנץ או בלעדיו, ממשלת נתניהו האיתנה חייבת לתת מענה לכל הנושאים הבוערים שעל סדר היום, להביא תוצאות של ממש ולא לעסוק כקודמתה קצרת הימים ביחסי ציבור.
