בחודש ספטמבר 2003, פורסמה מטעם חברת השמירה מודעה בעיתון "קול העיר בני ברק" ובה הצעת עבודה לתפקיד בודקים/בודקות ביטחוניים בישוב אלעד. המתלוננת דינה חי, אישה דתייה תושבת אלעד, פנתה לחברת השמירה בטלפון עקב המודעה שפורסמה, ושוחחה עם שלמה כהן, אשר זימנה לראיון. המתלוננת התייצבה לראיון עבודה בפני מנהלי חברת השמירה, שלמה כהן ומשה סרפר שהחליטו לדחות את מועמדותה לתפקיד המוצע. ב"כ הנאשמים, טען בסיכומיו, כי העבירה נשוא כתב האישום היא עבירה מנהלית, ולפיכך אין מקום להגשת כתב אישום בגין עבירה זו בטרם נקטה המאשימה בהליך מנהלי.
ביה"ד דחה את טענת ב"כ הנאשמים כי העבירה נשוא כתב האישום היא עבירה מנהלית וקבע כי מדובר בעבירת אחריות קפידה, אשר לגביה לא דורשים הוכחת קיום יסוד נפשי, למעט מודעות, אשר נתקיימה אצל הנאשמים. משכך, על המאשימה להוכיח מעל ספק סביר כי מועמדות המתלוננת לתפקיד המוצע נדחתה ע"י הנאשמים מחמת דתה ומינה.
ביה"ד מצא את עדות המתלוננת אמינה ומהימנה. המתלוננת הציגה גרסה אחידה עקבית ורציפה, לפיה עם הגיעה לראיון הובהר לה ע"י הנאשמים שלמה כהן ומשה סרפר, כי המשרה המוצעת אינה מתאימה לנשים דתיות. ביה"ד סבר כי הנאשמים שלמה כהן ומשה סרפר לא הציגו גרסה אחידה לגבי נסיבות המקרה נשוא כתב האישום.
ביה"ד קבע, כי אין לקבל את טענת ב"כ הנאשמים כי גרסת המתלוננת לפיה עוד בתחילת הראיון נאמר לה על-ידי שלמה כהן כי התפקיד אינו מיועד לנשים דתיות, הינה בלתי סבירה ואינה מתיישבת עם ההיגיון, מאחר שהמודעה פורסמה בעיתון דתי בישוב דתי, כאשר התפקיד מוצע לתושבי הישוב, נשים וגברים, אשר כולם, סביר להניח, הינם דתיים.
היותה של התנהגות המיוחסת לנאשמים בלתי סבירה אינה בהכרח שוללת את קיומה. עובדה היא כי בהודעתו בפני חוקרת התמ"ת, משה סרפר מיוזמתו העלה תהייה בשאלה כיצד תוכל אישה דתייה הלובשת חצאית לשאת נשק, וגם מהודעתו של שלמה כהן עולה כי לבושה הדתי של המתלוננת הוא שהביא לפסילת מועמדותה. עוד טען ב"כ הנאשמים כי לא ייתכן שנאמר למתלוננת ע"י משה סרפר שהתפקיד מיועד רק לגברים, שכן המודעה פורסמה בלשון זכר ונקבה, וכבר בשיחת הטלפון עמה שמע משה סרפר כי מדובר באשה, ואף על-פי כן הזמינה לראיון, אולם גם טענה זו נדחתה ע"י ביה"ד.
מעדות המתלוננת עולה, כי המשפט נאמר לה עקב השגתה על כך שהתפקיד לא מתאים לנשים דתיות. כלומר כוונת משה סרפר הייתה כי במגזר הדתי התפקיד מתאים לגברים בלבד, ולא לנשים דתיות הלובשות חצאיות. עדויות הנאשמים בביה"ד ובפני חוקרת התמ"ת היו בלתי רציפות ואף סותרות זו את זו, ומנגד הוצגה גרסתה העקבית של המתלוננת. גרסתם המוקדמת של שלמה כהן ומשה סרפר, מתיישבת יותר עם גרסת המתלוננת, מאשר עם עדויותיהם המאוחרות יותר בביה"ד.
לאור האמור, ביה"ד שוכנע בנכונות גרסת המתלוננת, הנתמכת בראיות נוספות. המסקנה הינה כי יסודות העבירה לפי ס' 2 לחוק, הוכחו ע"י המאשימה מעבר לכל ספק סביר. באשר לאחריות האישית של שלמה כהן ומשה סרפר, הרי שהיא מוטלת עליהם הן מכוח היותם בעלי התפקיד אשר דחו את מועמדות המתלוננת מטעמים המנוגדים לס' 2 לחוק, והן מכוח ס' 16 לחוק, המטיל אחריות על כל שותף או פקיד אחראי בחבר בני אדם שעל ידו נעברה העבירה.
לאור האמור לעיל, ביה"ד הרשיע את הנאשמים חברת השמירה ואת שלמה כהן ומשה סרפר, בעבירה על הוראות סע' 2 לחוק, בגין הפליית המתלוננת בקבלתה לעבודה אצל חברת השמירה מחמת דתה ומינה, ודחיית מועמדותה לתפקיד בודקת ביטחונית בשל היותה אישה דתייה.