במערכת הסיעוד אני עד מקרוב כיצד הון אנושי מסור, המעניק את לבו לעבודתו, מובס לחלוטין על-ידי ההון. הון אנושי יקר מובס על-ידי תאוות ההון של חברות קבלן, הסוחרות בבני אדם. מצער, שבמדינת ישראל מוענק להון מעמד בכורה ולהון האנושי העובד מעמד שולי. כשנתן אלתרמן כתב בשנת 1932 "נַלְבִּישֶׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט וְנִפְרוֹשׁ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים" הוא לא ראה לנגד עיניו אלפי!!! פועלים מיובאים על-ידי חברות קבלן מאסיה ומאירופה להלביש את כבישי מדינת ישראל ובנייניה "בְּשַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט". נתן אלתרמן לא ראה את אלפי הפועלים המיובאים מתאילנד "פּוֹרְשִׁים מַרְבַדִּי גַּנִּים" בענפים רבים בחקלאות במדינת ישראל. כשהעניק לשירה העברית את המלים היפות "נַלְבִּישֵׁךְ שַֹלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט וְנִפְרוֹס לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים" הוא לא ראה רבבות פועלים פלשתינים חוצים מחסומים בשעת בוקר מוקדמת כדי להלביש את מדינת ישראל "בְּשַׁלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט... וְנִפְרוֹס לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים". נתן אלתרמן גם לא ראה את ענף הסיעוד לקשישים במדינת ישראל נשען למעשה רק על עבודת עובדים זרים, המיובאים ארצה על-ידי חברות כוח אדם, הסוחרת בהן כסחורה. מצער, שמערכת הסיעוד לקשישים, המחייבת עבודת סיעוד של 24 שעות כפולות 7 ימים בשבוע, מבוססת רק על עובדים זרים, כשחברות קבלן צוברות רווחים מרקיעי שחקים מעבודה קשה של עובדים זרים. לא עמדה לנגד עיניו של המשורר נתן אלתרמן המציאות הכאובה, בה להון ישנה עדיפות מוחלטת על ההון האנושי העובד בשדה, על פיגומי הבניין, בסלילת כבישי הארץ, בה מונחים נדבכי התחדשותה הלאומית. כשהמלחין דניאל סמבורסקי כתב את הלחן המרטיט, שכבש את נעורינו, לשורות היפות של נתן אלתרמן "מִמּוֹרְדוֹת הַלְבָנוֹן עַד יַם הַמֶּלַח ... נְיַפֶּה אוֹתָך מְאֹד" הוא לא ראה לנגד עיניו את ים המלח מתכער ובחלקו הגדול גוסס, כי הון נואף ברשות ובגיבוי של החוק מנצל את אוצרות ים המלח ללא בקרה וללא שימת גבולות לשמירת ים המלח כאוצר טבע ואוצר נוף. מצער, שהון האנושי כמו רופאים מתמחים, השומרים על בריאותנו, נקלעו למאסף מדדה, הלוחם על זכות לא לעבוד 26 שעות ברציפות, כי זה גם עלול לגרום נזקים בלתי הפיכים לחולים, המטופלים בשעה ה-26 לעבודתו הרצופה של רופא מתמחה. אַרְצִי מִתְנָעֶרֶת מֵאַחֲרָיוּתָהּ לַמְּדַדִּים בַּמַּאֲסֵף עֵינֶיהָ שׁוֹלְחוֹת לְעֶבְרָם אֵשׁ זָרָה וּמַקְפִּיאָה תּוֹכָהּ פּוֹרֵק לְתוֹכָם הַבּוֹהֶה אֶת כָּל רֵיקוּתָהּ לִבָּהּ נוֹעֵל רַגְלֵיהֶם הַכּוֹשְׁלוֹת בְּכָל בְּרִיחֶיהָ. אַרְצִי מִתְנָעֶרֶת מֵאַחֲרָיוּתָהּ לַמְּדַדִּים בַּמַּאֲסֵף יָדֶיהָ שׁוֹלְחוֹת לְעֶבְרָם רוּחַ לוֹפֶתֶת וּמַקְפִּיאָה תּוֹכָהּ יוֹרֶה בְּתוֹכָם לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ קֶרַח נוֹרָא לִבָּהּ נוֹעֵל חַיֵּיהֶם הַנּוֹפְלִים בְּמַנְעוּלֵי מָוֶת זוֹעֵק וְשׁוֹאֵל.