הוא ארל'ה. לא אהרל'ה. למה? ככה. על אהרון אין מה לדבר. רק דוד בן-גוריון הירשה לעצמו. כאשר הקדיש לו עותק של אחד מספריו קרא לו אהרון. בשמו הרשמי - אהרן שרף. זה אפשרי מפני שארל'ה שרף לא רק שימש בשנים עברו מאבטח ושומר ראש לבן גוריון אלא הוא חי ונושם אותו עד עצם היום הזה. עתה, בגבורות, משפרש ממעשיו הממלכתיים ומעיסוקיו הפרטיים הוא שקוע בטיפוח מורשת בן-גוריון מתל אביב עד לשדה בוקר. הממלכתיות הבן-גוריונית כה זורמת בעורקיו שתמיד אני סבור כי מה שקיבע את קשרינו האישיים המאוחרים היה אירוע קצר מועד הקשור בי. אי-שם ב-1983 סיימתי את לימודי ה-M.A באוניברסיטה העברית בירושלים, שעסקו ביחסים בינלאומיים ובהיסטוריה יהודית בימי בית שני ובעידן המודרני, והנה בצאתי מן הבחינה האחרונה בהר הצופים ניצב מולי מי שהיה אז חברי הטוב אהוד אולמרט. הלכנו לאכול משהו במנזה, כאילו היינו סטודנטים צעירים, ואז אולמרט שאל אותי מה גולת הכותרת ללימודיי על ההיסטוריה המודרנית, ומיד השבתי לו - מפתיע את עצמי - ש"בן גוריון היה גדול המנהיגים היהודיים באלף השנים שהיו ובאלף השנים שיהיו". כמעט תמיד אני נזכר בשיח הקצר ההוא כשארל'ה שרף חוזר אל בן-גוריון. מה, אפוא, הפלא שבספרו האוטוביוגרפי הרואה אור השבוע "גלויות מהמוסד" פותח ארל'ה שרף בפרק חייו בו יצק מים על ידיו של מייסד המדינה, ועשה עימו מליל סדר באוהל עד לארוחה בארמון? שרף לא נשאר מאבטח זמן רב. הוא הוצג למוסד והתקבל מיד, סוף-סוף היה לארגון המודיעיני מי שנראה כמו גוי יפה תואר. לא אקלקל לציבור את הנאת הקריאה. שרף כתב היטב וענת שינקמן בן זאב ערכה כראוי, ואני התנדבתי להיות הקורא הרזרבי, לחיווי דעה לאחר שהצנזורה הצבאית גזמה מהספר, ועדיין הותירה פרקים מרתקים. ארל'ה עשה את האקדמיה שלו בצרפת, ולא בסקציה הדלילה לבני המושבות אלא כבן פאריס. מה שהחל כעבודה חלקית במוסד הפך לסיפור חייו. הוא טיפס מעלה והיה לראש אגף "תבל" ופעיל ב"צומת" וכאמור לא אגזול מ"גלויות מהמוסד - סיפורים אמיתיים מעולם הצללים" את הצימוקים, והם רבים ועסיסיים, אך אצביע על שלושה: - מי שיקרא את הפרק (3) על מדען הגרעין הגרמני הקרוי "דוקטור בייגלה" יחשוב שהוא רואה סרט קולנוע אמריקני בדיוני ומתקתק. אך הוא מתעצם לכלל ריגוש עם הידיעה כי הוא תיעודי. לא ניתן להניחו מן היד. - ובצד הפעילות הביונית הענפה שבספר מצוי גם אחד שערכו היסטורי. בשנים האחרונות פורסמו שלושה ספרים מחקריים ראויים¹ על התקופה בה החמיצה גולדה מאיר את הצעתו של משה דיין להגיע להסכם עם אנואר סאדאת על נסיגה חלקית בסיני תמורת פתיחת תעלת סואץ לשיט. זה היה בשנים 1973-1970, שאילו התנהל ההליך המדיני מצד ישראל כראוי היה גם מייתר את מלחמת יום הכיפורים. בשלושה ספרים אלה לא מצאתי את הסיפור התיעודי בפרק (6) על חלקו של שרף - בשליחות מטעם ישראל - לקדם את היוזמה המדינית באמצעות נשיא אפריקני. הוא כתב על כך דוח בן 14 עמודים. מדוע לא מצאתים (למיטב זיכרוני) בספרי ההיסטוריונים? כי הדוח הזה נעלם מהארכיונים ומן העדויות. גולדה נכלמה שהחמיצה אותו וכנראה העלימה את הדוח של שרף. מרטיט, מכעיס עד זעם. - באחד הימים סיפרתי לארל'ה כי בספר שפורסם על הספרות הישראלית, ומנציח רבים וגדולים לצד דגי רקק, נפקד דווקא מקומה של תפארת הדור נעמי שמר, וכי רבתי עם העורכים. לא זאת בלבד, העורכים לא כללו בספר גם את שבתי טבת והמשורר שלמה סקולסקי, איש ימין שכתב שיר אהבה לראש פינה ("אין כובשים את ראש הסלע/ אם אין קבר במורד"). ארל'ה כמו קפא לרגע במקומו. אחר כך הלך וחזר וסיפר כי בילדותו היה סקולסקי מורה בכיתתו והטיל עליו (או על כל הכיתה) לכתוב על המנורה, שנעלמה לאחר חורבן בית המקדש ואפשר שהיא מונצחת על שער טיטוס ברומא. הוא היה כבן 12 וכתב שיר שנשתמר בבית הוריו, ועתה עשה בו שימוש לסיום "גלויות במוסד". שרשיו של הדור הפטריוטי בחרוזים.