|
"הרעיון הדמוקרטי משתקף במקורותינו"
|
|
|
|
|
|
חידושי הרשב"א. השיח המשותף [צילום: Olevy]
|
|
|
על-רקע זה נפנה לדרך שימושו של השופט הנדל בעקרון "רובו מתוך כולו" בפרשת רוחמקין, בה נדון הרכב ועדת הארנונה. לאחר שעומד השופט הנדל על תיאוריה פוליטית רלוונטית לגבי ייצוג המיעוט הליכי קבלת החלטות – תובנה שאותה הוא מציג כ"שלב שלישי" ועדכני בהתפתחות הדמוקרטיה וזכויות המיעוט – הוא עובר להצביע על הדרך שבה "הרעיון הדמוקרטי על שלל גווניו משתקף במקורותינו", כלשונו.
הדברים נפתחים בהקשר של הכרעת דין שיפוטית, שם יש למשפט העברי גישה מעניינת וייחודית המחייבת היוועצות, שיג ושיח בין כל שופטי ההרכב לפני גיבוש עמדתם, התייעצות שהיא בגדר חובה, "ואף יש מי שסבור שאם לא התקיימה התייעצות או שהתקיימה בלא נוכחות כלל הדיינים, יש בכך כדי לשלול את תוקף פסק הדין" (רפאל יעקובי: "'אחרי רבים להטות': על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים", משפחה במשפט, ו-ז, 637, 640). זאת, לפי גישת הרשב"א, בשל תרומתם של השיח המשותף ושל שמיעת ה"איפכא מסתברא" לצורך קבלת ההחלטה הנכונה והצודקת.
מעמידה על הדברים בקשר להכרעות שיפוטיות, פונה השופט הנדל לדברי ר' יוסף מטראני, המהרי"ט, המציב דרישה זהה אף בהקשרי משפט ציבורי, ובמצבי התקנת תקנות מכוח הכרעת רוב. לדבריו, סיבת הדבר בספֵירה זו – שונה; תקנות רוב יונקות את כוחן מהסכמה כללית לכך שקביעת הרוב תחייב את הציבור כולו (בניגוד להכרעת בית הדין, שם מקור הדברים הוא בציווי מן התורה). אולם הסכמה זו – סייג בצידה, שכן המיעוט מוכן לקבל את "דין התנועה" רק כאשר מתאפשר לו להרצות דבריו, להשמיע עמדתו ולקחת חלק בהליך קבלת ההחלטה.
בניתוח הגישות, מדייק השופט הנדל "חילוק" רעיוני בין דברי הרשב"א לעניין בית הדין, להרחבת הדברים שאותה עושה המהרי"ט לגבי תקנות רוב. גישת הרשב"א מוצגת כמייחסת לשמיעת המיעוט ערך אינסטרומנטלי, מכשירני, שכן עניינה – חתירה ליעד חיובי המצוי מחוצה לה, יעד של דין אמת; לעומת זאת, כאשר מרחיב המהרי"ט את העקרון גם לתקנות, הרי שהדברים נעוצים בטעם אִינְטְרִינְזִי, מהותי, מאחר ש"קיימת למיעוט זכות טבועה להשתתפות בהליך מכוח ההסכם... רק כאשר ניתנת למיעוט הזכות להשמיע את קולו, הכרעת הרוב אינה עריצות אלא דמוקרטיה".
|
|
|
|
|
שו"ת המהרי"ט. גם במשפט ציבורי
|
|
|
אכן, דומה כי חלוקה זו בהחלט מסתברת. אבקש להציע לכך טעם אפשרי: שונה, מהותית, עניינו של שופט המציג את דעתו לגבי הכרעת דין, מעניינם של חברי מיעוט המבקשים להציג עמדתם לגבי התקנת תקנות בהליך של "דמוקרטיה ישירה", שבו מתקבלת הכרעה הנוגעת להם ישירות. השופט – לא על זכויותיו-שלו הוא נלחם, אלא מקיים את חובתו לבטא את עמדתו ולשקף מה שנראה לו כדין צדק. על כן, אין מקום לדבר על זכויות מהותיות של השופט לייצוג עמדתו; הדברים הם חלק מחובת המותב השיפוטי, להגיע לכלל דין אמת.
בניגוד לכך, חברי הציבור מבקשים לבטא את עמדתם-הם, הנוגעת לזכויותיהם ולחובותיהם שלהם. במצב זה, לצד תועלות תוצאתיות שעשויות לצמוח לציבור כולו עקב שמיעת המיעוט, טעם מהותי וחזק הוא לאפשר לקבוצת המיעוט להשמיע את קולה לגבי ההחלטה; "שיהיה להם יומם" אל מול הציבור כולו, בהליך התקנת התקנה או קבלת ההחלטה.
בסיכום דבריו אלה פונה השופט הנדל לעניין כללי יותר בהקשר זה, המצוי בעולמות המשפט העברי, עניין אשר על פניו אינו מתקשר במישרין לסוגיה שבה דן: בחירת המקורות ההלכתיים להזכיר את "דברי היחיד בין המרובין", על-אף ש"אין הלכה אלא כדברי המרובין".
כאן אין מדובר בחובות שופט היושב על מדין, אף לא בזכויות אנשי הקהל בהליך קבלת ההחלטות. מדוע, אם כן, מביאם השופט הנדל? דומני, כי דווקא בחירה זו חושפת טפח, אולי טפחיים, ממקורות האינטואיציה והשיפוטים שאותם ביצע השופט הנדל, דבר יום ביומו, בשנותיו הרבות על כס המשפט. תפיסה זו, הנכונה תמיד לשמיעת המיעוט, להיפוך בגישתו, תוך בחינת חולשות ופרצות שאותן היא מוצאת בדעת הרוב, נראית כמאפיין בולט של מקורות המשפט העברי, מקורות שאין צורך להכביר במילים על אודות גישתם המעניינת והייחודית אל המחלוקת, אשר נתפסת כאחד ממאפייניהם המובהקים ביותר.
|
|
|
|
|
הסנהדרין. המיעוט יכול להפוך לרוב
|
|
|
כך, לצד מקורות המשפט העברי העוסקים באופן ישיר בסוגיות הקרובות לסוגיה שבה דן השופט הנדל – סוגיית ייצוג המיעוט וביטוי עמדתו במסגרת קבלת החלטות – ו"פורטים" את גישתו העקרונית של המשפט העברי לכללי הכרעה ופרוצדורה קונקרטיים, השופט הנדל אינו יכול שלא להתייחס אף לדברים המצויים בין השיטין של המשפט העברי בהקשר זה; למסרים התת-הכרתיים שאותם מקבל לומד התורה בכל הנוגע למעמדן של דעות מיעוט, לחובת שמיעתן, בחינתן, וביום מן הימים אולי גם הגעה לכך ש"יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו".
נמצא אפוא, כי לצד השימוש הישיר והמפורש במקורות המשפט העברי לצורך החשיבה והבחינה של הסוגיות שבהן נדרש השופט הנדל להכריע, משקל רב למקורות אלה מצוי גם "מאחורי הקלעים"; מי שזכה ולן בעולמה של הלכה שנים רבות – לחוויות חיים ולשלבי לימוד אלה השפעה על עמדותיו, תפיסותיו ושיפוטיו; דברים אלה מתקיימים היטב בשופט הנדל.
מעניינים ממצאי המשפט המשווה גם מכיוון אחר. אנו מוצאים כיום גישות שונות בתכלית בנוגע למעמדן של עמדות מיעוט. כך למשל, נתוודענו לאחרונה לשיטת המשפט הצ'כית, שבה חוות דעת מיעוט נגנזות וכלל אינן מתפרסמות; הציבור נחשף אפוא אך לדעת הרוב בלא ידיעה כי לא פה-אחד נתקבלה, ומבלעדי הבנה מה סבור מי שהתנגד לה, ומדוע סבר כפי שסבר.
לא אוכל להאריך כאן בחשיבה על ההבדלים שבין דרך זו לבין הדרך הנקוטה בשיטה הישראלית. אציין רק, כי לא זו בלבד שבשיטתנו-אנו מקבלים הקוראים את עושר הדעות שנמצא בקרב שופטי המותב, אלא שמיעוט של היום – עשוי בהחלט להיות הרוב מחר, ואף מכאן מקום חשוב להשפעתה של דעת המיעוט. מעניין אפוא לחשוב בהקשר זה גם על השפעות תרבותיות של יסודות המשפט העברי, אשר מושרשים – במידה זו או אחרת – גם בשיטת המשפט הישראלית, ובתודעתם של מעצביה. גישת השופט הנדל מהווה ביטוי ייחודי, מעמיק וחשוב לעיצוב המשפט בישראל.
אסיים בדברי בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בדבּרו על התורה שבעל-פה ועל הנכחתה את המחלוקת: "וכל מחלוקת התנאים והאמוראים, והגאונים והפוסקים באמת, למבין דבר לאשורו – דברי אלוקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה. כל התורה כולה נקראת 'שירה', ותפארת השיר הוא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות" (ערוך השולחן, הקדמה לחלק חושן משפט). קולו של השופט הנדל תרם תרומה עוצמתית לתפארת השיר, בשימושו המעמיק במשפט העברי, המושרש בו, בנבכי נפשו, בדרכי הילוכו, בתבונת הלב.
|
|
