מדי שנה, בי"ב בחשוון, מתייחדת ישראל עם זיכרון הרצח של יצחק רבין. המועד הלועזי הוא 4.11, מאז 1995 ומדי שנה, מתקיימים עצרות ואירועי זיכרון שונים, לזכרו של המנוח. אלא שהאסון הנ"ל, הולבש, בהדרגה, מעטה שנשא יותר ויותר אופי של התרסה פוליטית. החיצים נורו תמיד מהשמאל לימין. ציון המטרה העיקרית והכיוון המתמיד של החיצים הנורים אליה שוב ושוב, הוא הימין הפוליטי ובמיוחד בנימין נתניהו. במשך שנים נעשה, לדאבון ליבם של רבים, שימוש נלוז ומצער בשמו של רבין, האיש, שלו חשיבות מיוחדת בסיפור הקמתה וכינונה של ישראל. לא נחזור כאן על מהלך האירועים הרבים, לזכרו, אבל חובה להתייחס לזה שהתקיים לאחרונה. פריצת דרך ולא לחיוב עשתה מרב מיכאלי, יו"ר העבודה, שהחליטה לקיים עצרת לזכרו של המנוח ב...29 באוקטובר, כלומר 3 ימים לפני מועד הבחירות לכנסת. לוח זמנים זה נקבע, למרות התנגדותה של משפחת רבין. בני המשפחה טענו כי בכך הוא הופך לאירוע פוליטי, ולכן המשפחה אף לא נטלה בו חלק. כך נשלל מאירוע זה הסיכוי להיותו ביטוי ברור של אבל, גם לא בבחינת קריאה לאחדות לאומית, כפי ששאפו מארגניו שיהיה, מדי שנה בשנה. תמורת זאת "זכו", הפעם יוזמיו ממפלגת העבודה, לקיטון של צוננים... את ההמחשה בשטח, ביטאה הנוכחות של כאלף איש בלבד. יש הטוענים כי מדובר ב 300 - 400 איש לכל היותר.. כל זאת למרות שהאירוע התקיים בכיכר ציון בירושלים. מקום מרכזי וידוע, אף מוכר מאותה מרפסת מפורסמת מעליה נאם נתניהו את נאומו המפורסם ("הוא לא בוגד. הוא טועה"). לא ננתח כאן את מהות התרגיל הדמגוגי, ואת עצם השימוש שעשתה מיכאלי בזכרו של רבין, ככלי פוליטי, אבל כן יש מקום להתעכב על מוצר לוואי שלו: הוויכוח על תפקודו של השב"כ, באירוע הטראגי שפקד את עם ישראל לפני 27 שנים. כאן המקום להזכיר מאמר מיוחד של דרור יצחקי, ראש האגף דאז, לאבטחת אישים בשב"כ. הכותרת שסיפק ידיעות אחרונות, לפתיחת הדיון המחודש על תפקוד השב"כ אומרת: "לא הייתה קונספירציה. היה כשלון סיכולי נורא. לכן חייבת לקום ועדת חקירה חדשה". עוד קובע יצחקי: "ישראל צריכה לחקור את הרצח וכשלי השב"כ מחדש. הגיע הזמן שהאמת תצא לאור". הדיון המחודש על מהלכיו של השב"כ, ערב רצח רבין, מחייב התייחסות גם לאיש מרכזי נוסף, הלא הוא שמעון פרס. הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), יצרו הווייה חדשה ברחובות ישראל הבוערים. פרס ואנשיו שמרו על ההסכמים הללו כעל בבת עיניהם. הנרצחים הרבים ברחובות ערי ישראל, הוגדרו על-ידי פרס, כ"קורבנות השלום". הדיאלקטיקה רבת הכשרון, של פרס, גויסה למתן לגיטימציה לאוסלו. בכל מחיר, גם אם מדובר במחיר דמים יקר. תפקידו המרכזי של פרס, בהוויה החדשה שפקדה את הרחובות הבוערים, נובעת מעצם היותו מראשי היוזמים של הסדר החדש, שהוכתב לישראל על-ידי משטר אוסלו, אותו כוננו הוא ויוזמיו באותה שרשרת הפיקוד שלו.

פרס, יוזם אך מקפיד לשמור מרחק

במקביל להדרדרות בביטחון האישי של תושבי ישראל, מצב לו נתפש רבין כאחראי מרכזי בעיני הציבור, ב"עזרת" המדיה הכתובה והאלקטרונית, הקפיד פרס להתרחק, לא להיות, כרבין, במרכז העניינים. להמנע, עד כמה שאפשר, מנוכחות מצולמת (של פרס), באירועים קשים. באותה תקופה הופעל עוד "פריט" בארסנל הנשק של ערפאת, אך למעשה בעל פוטנציאל נזק עצום: המתאבדים/השאהידים. ייתכן מאוד שללא הכשלים האמורים, ישראל הייתה יוצאת רשמית מההסכמים הנ"ל, כבר ב-94 אחרי נאומו המלחמתי, הכרזת המלחמה המחודשת למעשה, של ערפאת ביוהנסבורג. וכך, בעוד רבין מותקף קשות בהופעותיו, במיוחד באתרים בהם בוצעו פגיעות טרור, נמנע פרס מלהופיע בהם. זכור המקרה (אוקטובר 95), עת הוכה רה"מ דאז על-ידי מפגין שהמתין לו, במכון וינגייט. פרס מעולם לא "זכה" לחוויה מסוג זה. ההקצנה בתגובות הציבור, הרצון למלט עצמו ממה שנראה כאסון לכל פוליטיקאי, חייבו כמסתבר את פרס לסוג של חלוקת עבודה: אתה בפנים מול הציבור בישראל, אני בחוץ מול הפלשתינים, ערפאת וכו'. כך פסעה ישראל ופסעו שרותי הביטחון שלה, צעד אחר צעד, לקראת האסון הגדול, הלא הוא רצח רבין, כאשר רבין ניצב, שוב, חשוף בצריח.