שיא החוצפה, מהו? לפשוט יד בפני ישראל ולהתחנן לסיוע מאימת הדב הרוסי שפלש לאוקראינה, ובה בעת לחבור לפולש הרוסי ולשאר אויבי ישראל, ולהתיישר באו"ם עם הפלשתינים המבקשים להשמידה. כפי שאירע בשבוע שעבר בוועדה המיוחדת של האו"ם, שאישרה ברוב גדול, את הצעת הפלשתינים להעמיד לדין את ישראל בביה"ד הבינלאומי של האו"ם בהאג. 98 מדינות, ובהן כאלה שהתמחו בפשעים נגד האנושות (רוסיה, סוריה, סין, אירן, והרשימה ארוכה עד מאוד), הצטרפו לאוקראינים כפויי הטובה, ותמכו ההחלטה המרושעת ועזת מצח, המכנה את הר-הבית - מקום משכנם של הבית הראשון והבית השני - רק בשמו הערבי חראם אל שריף, תוך מחיקה זדונית של זיקת עם ישראל להר-הבית; וגם מבלי להוקיע את פשע הפלשתיני של מניעת תפילות יהודים בהר-הבית. צביעות שכזו קטנה על האוקראינים, שמאז ומעולם לא היו חובבי עם ישראל. זה המקום לשבח את קומץ המדינות - 'צדיקות בסדום הבינלאומית' - שהתנגדו: ארה"ב וקנדה, שבע ממדינות אירופה (צ'כיה, אוסטריה, גרמניה, הונגריה, איטליה, אסטוניה וליטא), וכן אוסטרליה, ליבריה, גוואטמלה וארבע מדינות איים זעירות באוקיאנוס השקט: איי מרשל, מיקרונזיה, נאורו ופלאו. הגדילה לעשות צ'כיה, שנחשבת כיום לגדולת ידידותיה של ישראל באירופה, שהודיעה עוד לפני ההצבעה באו"ם על התנגדותה ליוזמה הפלשתינית: "לעולם לא נקבל הכחשה של הקשר היהודי אל הר-הבית". זכורה לטוב גם ההנהגה החדשה באיטליה, בהנהגת ג'ורג'ה מלוני, שנטשה את מדיניות ההימנעות המסורתית של ארצה והצטרפה למתנגדי ההחלטה. אולם כל אלה מחווירים לעומת הצבעת השחץ הצבועה של איוואן האוקראיני. יפה נהג השגריר הישראלי באוקראינה מיכאל ברודסקי, שגינה את הצביעות של זלנסקי וחבר מרעיו: "התמיכה האוקראינית בהחלטה ששוללת את הקשר היהודי להר-הבית וקוראת לגיבוש חוות דעת של בית הדין הבינלאומי מאכזבת מאוד. תמיכה ביוזמות אנטי-ישראליות באו"ם לא עוזרת לבנות אמון בין ישראל לאוקראינה". וואלה, צודק.

העזת היהודים

מצד שני, מה טעם להתרגש מהחלטות הארגון הבינלאומי, שכבר לפני 76 שנה עמד מייסד המדינה דוד בן-גוריון על טיבו וכינה אותו בלעג ובבוז - "אוּ"ם שמוּם". היה זה בישיבת ממשלה ב-29 במרס 1955, כששר הביטחון בן-גוריון הציע ליזום פעולה צבאית "לגירוש המצרים מרצועת עזה". זאת בתגובה לסידרת מיתקפות רוויות דם של מסתננים מעזה (פידאיון הם נקראו אז), בגיבוי המצרים, בעיר רחובות ובמושב פטיש. ב"ג טען שבכך מפירים המצרים את הסכם שביתת הנשק (לרבות מעצר הספינה הישראלית 'בת גלים' בהגיעה לתעלת סואץ בסתיו 1954). כנגד דרישתו התקיפה של ב"ג יצאו מספר שרים ובראשם ראש הממשלה שרת. "נאום ב"ג היה עז ונמרץ", כתב אז שרת ביומנו, "מלא חרון על החולקים עליו, שלדעתו טחו עיניהם מראות את החזות הרת האסון, וקצרה דעתם מלהבין כי ישועתנו רק במעשה הנועז... ב"ג ביקש לעשות חשבון צדק אתי, על שאמרתי כי אלמלא החלטת או"ם ב-1947 לא הייתה קמה המדינה ב-1948. 'לא ולא', זעק, 'רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת אוּם-שמוּם'", מספר שרת ומוסיף מיד כי האמירה המזלזלת או"ם-שמום הייתה "כינוי חמוד ומכובד שחזר ונשנה בפי גדול מדינאי ישראל פעם אחרי פעם במהלך נאומו" (משה שרת, יומן אישי, כרך ג', ע' 874). נימוק נוסף שהניע את ב"ג, לא הושמע בישיבת הממשלה, אבל הובהר בראיון שהעניק למשה ז"ק, מעורכי מעריב: "הבט על היהודים שעלו מעירק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה, מארצות שם היה דמם הפקר. מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. קורבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים. עלינו לזקוף קומתם, להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש" (מצוטט בספרו של מיכאל בר זוהר 'בן גוריון', ע' 1139). הביטוי או"ם-שמום הפך לסמל של לעג מושחז, כלפי הארגון האנטי ישראלי, שהגדיר מאוחר יותר את הציונות כגזענות (ההחלטה האנטישמית בוטלה לימים), ושאבא אבן אפיין אותו במלים אלה: "גם אם הערבים יביאו לאו"ם החלטה בדבר היותו של כדור-הארץ שטוח, הם ישיגו רוב מוחץ". אבל היו גם זמנים אחרים בהתנהלות האו"ם. לפני 75 שנים בדיוק, ב-29 בנובמבר 1947, החליט האו"ם ברוב קולות מרשים על הקמת מדינת יהודית בארץ ישראל, ובכך התבטלו איסורי 'שלוש השבועות' (כפי שפסק גאון ישראל רבי מאיר שמחה מדווינסק, לגבי החלטת ועידת סן רמו ב-1920, שאימצה את הצהרת בלפור מ-1917). ועם זאת צריך לזכור שלא רק החלטת האו"ם בלבד, היא שעמדה בבסיס הקמת המדינה היהודית. ב"ג ניסח זאת כך: "לא נהיה כפויי תודה... להחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה. אבל נכיר הדברים כהווייתם: בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו - לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות... ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים - אלא על-ידי מעשים... עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים" (ציטוט בעיתון 'דבר', 28.4.1955). והדברים הללו יפים גם כיום כבשעתם.