בשבוע שעבר עשיתי לי יום ירושלים. העיר שבה נולדתי ובמקור-ברוך עברו עלי חמש שנותיי הראשונות. עם קום המדינה, אבא קיבל עבודה במערכת התל אביבית של עיתון "חרות", ופרסם בו שניים-שלושה מאמרים בשבוע בארבע-עשרה שנות חייו בישראל העצמאית. במקביל הצטרף למערכת האנציקלופדיה העברית - אשר שכנה במקום שעליו מתנוסס עתה מלון "מצודת דוד" - וכך חזר מדי שבוע לבירה האהובה עליו. גם לי היו תקופות ירושלמיות: שנה וחצי של לימודים באוניברסיטה בגבעת רם, שמונה שנים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד החוץ, ושנה אחת בכנסת. מפעם לפעם אני עולה לירושלים, בין השאר לאירועים חגיגיים המתקיימים בכנסת. אני וחבריי הח"כלים מוזמנים לטקסים מיוחדים הנערכים במליאה. כך הוזמנו לטקס השבעת הכנסת העשרים-וחמש, ביום הקשה שהחל באירוע הדמים באריאל.
הגעתי למשכן המחוקקים לא לפני שניצלתי את הבוקר לביקור ירושלמי-נוסטלגי במוזאון אסירי המחתרות השוכן בלב העיר, והמוחזק על-ידי משרד הביטחון. זוהי ה"מרכזיה", מבנה האכסניה היפהפה שבנו הרוסים לעולי רגל לארץ הקודש במאה התשע-עשרה, והפך בתקופת המנדט לסוהר המרכזי לאסירים פליליים ופוליטיים. והיום - מוזאון לגבורה היהודית במאבק בשלטון הזר הבריטי. קירות אבן עבים, כניסה מסוגננת, מסדרון ארוך עם תקרות מקומרות, דלתות ברזל חורקות, הסוגרות על התאים, אולמות תעסוקה לאסירים, צינוקים, חדר גרדום...
אני מתעכב במיוחד בתא 19. התא בו "בילה" אבי שמונה-עשר חודשי מאסר בגין פעולות הפגנתיות נגד השלטונות, הרבה לפני האצ"ל, לח"י וה"הגנה". על אדן החלון, אבן שיש אדמדמה, חריטות רבות שחרצו בה יושבי התא לדורותיהם: אבא אחימאיר, המנורה, בית"ר, ארץ ישראל. הלב גועש. אילו רק יכלו הקירות לספר על כל מי שישבו כאן, מי יותר ומי פחות... אבל אבא סיפר גם סיפר. כאן העלה על הכתב בשש מחברות יומן את רשמיו, מחשבותיו, זיכרונותיו - "יומן המשפט והסוהר". בקרוב ייצא לאור במלואו, שמונים-ושבע שנה לאחר שנרשם מדי יום ביומו.
הביקור הפעם במוזאון הוותיק - שנקרא בעבר "היכל הגבורה", וחבל ששם זה אינו בשימוש עוד - עמד בסימן המבנה המודרניסטי העצום הסמוך כל כך, שהשלמתו קרובה והוא "מאיים" על המבנה בן מאה וששים שנה של מוזאון אסירי המחתרות. הבניין המגלומני של "בצלאל" צץ "בפתע" על משטח החנייה הענקי של מגרש הרוסים, בן חורג לסביבה, בסמוך לבית העירייה. עשרות פועלים עובדים בקדחתנות על ליטוש הפרויקט הענקי בן אלפי מ"ר, לקראת חנוכתו. כולו שיא המודרנה, קירות זכוכית, מרפסות ענק, עמודי בטון. במידה מסוימת מזכיר את מרכז פומפידו בפריז. כמו "פומפידו" בבירת צרפת, כך "בצלאל" החדש בבירת ישראל - מעורר תהיות, מחלוקות. יעבור זמן רב עד שנתרגל לעצם קיומו החריג בלב ירושלים הבנויה לתלפיות מאבן.
הדאגה העיקרית היא למוזאון אסירי המחתרות - גם בניין ייחודי, גם היסטוריה. קמפוס "בצלאל" מתנשא עליו, רובץ כצל מאיים ממערב. גזל ממנו את גדר האבן והתיל שתמיד חצצה בין האסירים למבקריהם. מצבות שני עולי הגרדום משה ברזני ומאיר פיינשטין, זכרם וגבורתם לברכה, ניצלו ברגע האחרון מכליה והוזזו ממקומם. והחמור ביותר: לצד קיר המוזאון הוותיק הורמה רמפת גישה לכבאיות (במקרה של...). מדוע הוגבהה עד לאדן החלון המסורג, תוך העלמת חלק מהקיר וחשש מזרמי מים שימיסו את אבניו הרכות? מדוע הוצבו שם עמודי תיאורה באופן שרירותי? - לעירייה ולמתכננים הפתרון. חלם. עמותת נאמני מורשת המוזאון בצדק הרימה קול זעקה. בביקורי במקום שמעתי כי הובטח להחזיר את המצב לקדמותו. החורף כבר עימנו וככל שימהרו, כן יש סיכוי להציל את קיר המיבנה. חבריי ואני נעמוד על המשמר, כדי שתיקון המעוות יבוצע בהקדם.
ועם כל זאת, לא הכל שלילי. בבוא העת, כש"בצלאל" יתחיל לתפקד, ויסולקו כלי העבודה האימתניים ושאריות חומרי הבניין, סביר שהאזור ישקוק חיים, תוך צפי להמוני מבקרים שיפקדו את שני המבנים וסביבתם. טוב הדבר למוזאון האסירים, שבטרם קורונה פקדוהו כחמישים אלף מבקרים מדי שנה. עתה הוקצבו כשבעה-עשרה מיליון ש"ח לשידרוג תצוגותיו. אבל מה אלה לעומת כחמש-מאות מיליון שקל שעלתה הקמת "בצלאל" החדש?! בעבר הרחוק, בבניינו הישן, ההיסטורי אף הוא, זה היה "בצלאל" של בוריס שץ ויוסי שטרן, ציירי ירושלים. היום, בניהולו של שטרן אחר, הוא מוקד ל"מודרניזם" מתריס, שלעתים אינו בוחל בזילזול בערכים לאומיים.
שני מבנים, ישן מול חדש - זה ההיסטורי מהמאה התשע-עשרה וזה החדשני מהמאה העשרים-ואחת - שאולי ישלימו זה את זה מבחינת ייעודיהם השונים. באחד - מורשת של גבורה, לחימה, הקרבה, למען הגשמת החזון הלאומי, והשני - מרכז של יצירה אמנותית ישראלית ואוניברסלית. האם זה יקרה? ימים יגידו.