הרב דרוקמן שבימים אלה מלאו לו 90 שנה, הוא כיום כנראה בכיר רבני הציונות הדתית ונמצא - על-רקע תוצאות הבחירות והישגי הציונות הדתית בהן - באופוריה אידאולוגית; בין אוטופיה למציאות שבין חיי העולם הזה לחיי נצח. לא אתפלא אם על-רקע מצב בריאותו הרופף למדי וגילו המתקדם ועל-רקע ההתאוששות היפה של מחנה הציונות הדתית בבחירות, הוא רואה בכנסת ובקואליציה זו הזדמנות בלתי חוזרת לניצול פוליטי משמעותי של שעת הכושר לקידום מטרותיה המדיניות והפוליטיות של התנועה.
בתנאים אלה קל להיתפס למחזות האבסורד שהדגימו לנו תנועתו של בנט והקואליציה ההזויה שיצרה בקדנציה הקודמת ולהאמין שזו הייתה מציאות ולא חזון תעתועים. הנטייה הטבעית של אדם שבע-מאבקים ואכזבות מניעה אותו ככל הנראה למצות את כל "הטוב" הפוטנציאלי הגלום בסיטואציה הנוכחית. האנרגיות השופעות של מנהיג המפלגה סמוטריץ' ואולי גם חוסר הניסיון הפוליטי שלו מוצאים אצל הרב כר נוח לשכנוע וטיפוח תקוות. הרב מבין אל נכון, או חושש, שמציאות זו זמנית היא ואם תוחמץ עלולה הציונות הדתית לחזור למקומות מהם קמה הפעם במאמץ גדול - שלה - ובמאמץ שלילי גדול של יריביה "למפץ גדול" ואולי בלתי-חוזר, שאותו יש למצות. סמוטריץ' מתמרן את הרב לתמוך בדרישותיו הקיצוניות לתפקידים בממשלה שאינם מתאימים לו והוא עדיין אינו ראוי להם. המאבק של הרב עם עצמו ומול המציאות, מנוצל על ידו בכישרון מבחינת המפלגה אבל תוך הסתכנות רבה עוד יותר להחמצת המומנטום הכללי של תוצאות הבחירות - בבחינת: תפסת מרובה - לא תפסת.
הדרישה האולטימטיבית של סמוטריץ' לתיק הביטחון או האוצר היא בלתי מציאותית גם מבחינת הניסיון הפוליטי-מדיני וגם מבחינת ההכשרה האישית, בין אם בתחומים המקצועיים בהם מדובר ובין אם ברמה המדינית-ניהולית. התפקיד שמילא כשר תחבורה במשך פחות משנה, הוכיח פוטנציאל אבל לא יכולות והישגים ממשיים. מול המציאות הכלכלית והביטחונית של ישראל כיום, אין בכך די. הסיסמאות בהן משתמש ראש הציונות הדתית אינן חדשות והעוקץ טמון בשימוש נכון ומדתי בהן ולא עצם השימוש. מקומו על המפה הפוליטית הושג בתרומתו אבל לא באופן בלעדי; עזרו על ידו רבות גם נתניהו וגם בן-גביר - מצד החיוב - ובנט מצד השלילה. תיקים מרכזיים אלה אינם פרס על-כניסתו לקואליציה אלא דרך ואמצעי לשותפות בשלטון. כאשר נתניהו הוא ראש הממשלה, אלה שני כלי העבודה החשובים ביותר (מלבד המוסד והשב"כ) לניהול מדיניות הפנים והחוץ במדינה וליכולת לתמרן היטב בעיקר כלפי חוץ בכלים גדולים וחזקים.
ברור שבצלאל מחפש גישה לאחד משני הכלים הללו כדרך להשפיע ואפילו להכתיב מהלכים לממשלה כולה. דווקא משום כך, מול ממשל אמריקני עויין, עולם מבולבל ומציאות ביטחונית וכלכלית מורכבת ובעייתית - חשיבות התאום האופטימלי גדולה במיוחד ועד אשר תצליח ישראל להקטין את הלחץ והאיומים בתחומי ביטחון הפנים, החוץ והכלכלה - מחירים, תעסוקה ודיור, אין סיבה לנהל נגד ראש הממשלה חזית פנימית נוספת ומיותרת. אני מודע לכך שראש הממשלה פועל בפוליטיקה כפוליטיקאי-על: הוא מקדם מה שניתן לקדם ועוקף או דוחה זמנית מה שלא ניתן. זו הדרך הנכונה להתנהל בפוליטיקה מורכבת כשלנו. הואיל ואני תומך בהחלת החוק הישראלי על איו"ש כמו גם הפעלת תוכניות אוטונומיה מוגבלות והיות ועניין ההתיישבות בחבל ארץ זה ומעמדו הריבוני הם גם מה שדוחפים את סמוטריץ' לדרוש את אחד משני התיקים הנ"ל, נראה לי שעליו לחדול ממלחמת ההתשה המזיקה שהוא מנהל ולהתפשר עם אחת מהתוכניות החלופיות שכרגע נמצאות על שולחן הדיונים. (למשל: שר במשרד ראש הממשלה לענייני ההתיישבות או במשרד הביטחון לאותה תכלית אם כך נדרש לפי שעה על-פי החוק הבינלאומי כאשר שר הביטחון הוא איש ימין מובהק וחלוקת העבודה בין השניים מוגדרת היטב).
אל לו לעודד את הרב דרוקמן להאמין ש- 7 ח"כים הם חזות הכול; הם בפירוש לא ! בנט כבר הוכיח זאת. אני מבין שהוא חותר למימוש חלקים נרחבים ממשנתה של הציונות הדתית מדינית, אידאולוגית ודתית. חתירה אינה מכשול אם אינה הופכת לאבן נגף על כלל פעולות הממשלה. דרך הקיצון שוחקת את מהימנות המשתמש בה משום שעם 7 מנדטים ברור שלא יוכל לממש חלקים נכרים משאיפותיו ואסור לו להוליך את הרב דרוקמן או שותפיו הבכירים בהנהגת המפלגה "לסמטאות אפלות". כל מי שדעותיו או עמדותיו הן בגדר "כזה ראה וקדש" ומכהן בתפקיד ציבורי, נחשד בצדק או שלא בצדק כנשק "יום הדין" שיש להשתמש בו בזהירות ובמינון שקול. כזה הוא למשל עניין חוקי השבת. אמירתו של הרב: "כל אחד יעשה בביתו כרצונו, אבל במרחב הציבורי זו תהיה מדינה יהודית" - נכונה על פניה כשאיפה, אולם בצורתה האופרטיבית יש להפעילה באמצעות "שביל זהב" שאינו נמצא כולו בידיה של הציונות הדתית. בחיים הפוליטיים "שינויים בריאים" הם שינויים של פשרה (תהליכיים) - התקדמות עיקבית אך בצעדים מדודים.
אני תקווה שהרב דרוקמן בזכות ניסיונו הרב והתבונה שצבר בעשייתו מבין עניינים אלה היטב ובניגוד ל"רב לכאורה" אחר: השופט אהרן ברק - נשיא בית המשפט העליון לשעבר - לא יבקש לבצע - בהזדמנות הנוכחית - מהפכה ציונית-דתית במהלך סחיטה דרמטי אחד, אלא רפורמה בתחומים נחוצים, שחוק השבת הוא אחד מהם. דרמה מתרחשת לעיתים ואפילו מובילה לתוצאות רצויות; או אז אנו מדברים על "נס". ברוב המקרים בעולם המציאות, ל"אקציה" (פעולה) יש "ראקציה" (תגובה) והשתיים שוות בעוצמתן אך הפוכות בכיוון פעולתן. בחיים הציבוריים, המדיניים והפוליטיים - ההיפוך מכונה "מהפכת נגד" (קונטרה-רבולוציה) שבאה כמעט תמיד בעקבות מהפיכה עוצמתית מדי - כזו שבה שיעור השינויים ליחידת זמן גבוה מדי. (כשלון ההסתגלות).
בתהליכים היסטוריים מרבים לדבר על "שעת הכושר". (עדיף ניסוח זה על הניסוח השכיח הנוסף: "הזדמנות"). שעת-כושר מתייחסת לפרק זמן שבו הסיכוי כי מאמץ בשיעור הנכון יביא לתוצאה יציבה הינו גבוה במיוחד. הזדמנות נשמעת משום-מה "כמחטף שהוא מעשה פזיז ולרוב גם כושל על שום שאין בצידו תהליך הסתגלות לו זקוקים שני הצדדים בכדי להטמיע שינוי.
הציונות הדתית מהמרת כיום על כל הקופה ועושה זאת על-חשבון האמון שנתן הציבור בגוש הימין כולו. אם תכשיל את הגוש תהיה במעמדו של בנט, שמתוך ש"לשמה" יצא "לא לשמה". התפתחות כזו תהיה מצערת ומסוכנת. אין לצאת מסיבוב בחירות זה לסיבוב נוסף בשל גחמות אישיות. לנתניהו כראש ממשלה צפויים בשנתיים הקרובות זמנים לא קלים מול ממשל אמריקני-אירופי עויין למדי ועוד בעולם כאוטי שבו מתנהלות מלחמות ומתנהלים מאבקים על עמדות השפעה, הגמוניות עולמיות והיווצרות אזורי השפעה חדשים ושונים. אל לציונות הדתית להוסיף על הנטל ולחבל ביכולות הלאומיות.
במקום סמלי מעמד שהם פונקציה של עוצמה זמנית (שאם תחלש - יעלמו), מוטב יקדמו שילוב של מדיניות, לוח זמנים ומבחני מימוש. אם הפוטנציאל האנושי יאפשר זאת, יפרשו מניפת עשייה רחבה ותיק החינוך כדרך לשיקום החינוך הלאומי הוא דוגמה טובה לכך. (גם ראורגניזציה באוניברסיטאות ובמיכללות לא תזיק).
על הציונות הדתית להשקיע את כושרה וכישוריה בתחומים ובנושאים הבאים: גיבוי אידאולוגי-נורמטיבי בביסוס והצדקת נוכחות הקבע באיו"ש; (הגדלת הבנייה והוספת אוכלוסין יהודיים). קידום החלת החוק הישראלי על השטח; עיצוב חוקה לישראל כשהיא מהווה גשר בין החרדיות לחילוניות ובין ישראל לתפוצות. פתרון סוגיות: הגיור, מיהו יהודי, חוק השבות, חוק הלאום, אזרחות ושלילת אזרחות בישראל, הגיוס לצה"ל ולשרות הלאומי וכ"ב. זהו מקור כוחה של הציונות הדתית והדתית לאומית מאז 67', ויהיה גם יסוד כישלונה אם תעדיף "חומר" (תפקידים בומבסטיים) על ה"רוח" - כיבוש ועיצוב העם והארץ - מעשה יהושע.