אלכס

בתקופה זאת נפרדנו מכמה חברים שבאו אתנו והבולט בהם היה אלכס. קראנו לו "שמשון הגיבור". הוא היה בחור נאה, חסון, שיער בלונדי מסולסל ובעל שרירים, בכול מקום בגוף שאלה אמורים להימצא. כאשר הוא מתח את שריריו אלה נראו כמו כדורים כאלה של כוכבי הוליווד השריריים כמו ארנולד שוורצנגר, סילבסטר סטאלון, ז'אן פול ואן-דאם או סטיוון סיגל. הבנים התבוננו בקנאה בסמל הגבריות הזה והבנות הסתכלו בו בהערצה, תוך כדי בחינת נכסיהן שלהן. פעם הוזעק אלכס לחלץ עגלה רתומה ל"פרדי" שלנו ששקע בבוץ עמוק. גשמי עז בשרון הפכו את האדמה לביצה עד שגם האקליפטוסים הענקיים בסביבה אמרו: די. פרדי עם העגלה מלאה ירקות נכנס לאחת הביצות האלה ואי אפשר היה לחלץ את השניים. אז הוזעק אלכס. הוא בא למקום נעול מגפי גומי ועטוף באיזה מעיל מעודפי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הוא הורה לבחורים לשים ענפי עץ מתחת לגלגלים כדי למנוע את שקיעתם במהלך החילוץ. לאחר שנערמו ענפים בגובה בטנו של הפרד, התבונן אלכס בפניו של הפרד ואמר: "אבי עליו השלום לימד אותי שאם אני לא שומע בקולו אני מקבל "אָיין פּאָטש אין פּוּנים אראָיין" - סתירת לחי מצלצלת. אלכס נתן לו פליק חזק על הפנים. כשהעירו לאלכס שהפרד עלול לבעוט ענה אלכס "שיבעט אז הוא יוציא את הרגל העצלנית שלו". אלכס תפס את הפרד ברסן, הקים צעקה גדולה, מתח את שריריו עד קצה גובהם, סחב וצעק: "יאללה יא בע'ל" בהנחה שהפרד מבין ערבית. כל העם צפה בגיבור שלו ואחרי כמה דקות אלכס והפרד יצאו מן הביצה כאשר הם סוחבים אחריהם את העגלה. אלכס חייך חיוך רחב. תקע זבנג בישבנו של הפרד ואמר: חלאסנא. הפרידה מאלכס הייתה קשה במיוחד. השפה העברית לא הייתה שגורה בפיו דיו והוא הרבה לדבר ביידיש. בעת הפרידה מן המוסד באמצע שנת הלימודים, הוא אמר לנו. "אני לא ילד ולא זקוק לאומנת שתלך אחרי. אני למדתי לשרוד בבית הספר של החיים ויש לי דיפלומה בזה. אין לי כוח ללמוד בבית הספר ואני מוכן לעבוד אפילו בזבל של הרפת. אבל כאן גמרתי. העיר לא מוכנה לקבל אותי. אין לי מה להציע לה. שמעתי שמושבניקים שמבקשים להעסיק ניצולי שואה בודקים את השרירים שלהם. יש לי. הם משלמים על שעת העבודה לפליט, כמו לערבי. "גורנישט מיט גורנישט". הקיבוץ מוכן לקבל אותי. ננסה. הרי חלמנו פעם על קיבוץ". מתוך "לשחק על החלומות".