אם בוחנים באמת המידה של מוצא, יש סיכוי לרבים אם הם עומדים בכישורים ובהשכלה הנדרשים. באותה מידה שאין סיכוי לאלה בשל העדר השכלה, שאותה לא יכלו לרכוש בשל מצבם הכלכלי. אני לא מתייחס לציבור הערבי. שם היא ישנה, בכול הזירות, ובחלקה היא נובעת מכשלון מחפיר של ההנהגה שלהם והעדר רצון ותעוזה מצד הדור הצעיר.
בפוסט שכתבתי לפני כמה שבועות תחת הכותרת "כדור-הארץ מוסיף לנוע", ציינתי כמה תופעות שעמדו ביסוד תוצאות הבחירות האחרונות. "תופעה אחת שיש כאלה ששלפו מן העבר לא רק את המסורת של בית אבא אלא הוציאו מן האוב תחושות נוספות, מרירות. כל מיני קיפוחים היסטוריים, מפא"י, מעברות, האשכנזים, "ישראל השנייה". ואין זה משנה, אם הם נשארו באומללותם או שהפכו לסולת ולשמנת של הארץ - כלכלית, חברתית ותרבותית. ראוי לפוסט נפרד". והנה אני מקיים את ההבטחה שלי.
אוי כמה נעימים היו הייסורים שסבלנו אז
סופר כי בעיירה שלי, במרכז פולין, זדונסקה וולה, אחד הטיפוסים התמהוניים היה אדם בכינוי "שמנטיק". הוא היה מהלך בחוצות וצועק " הָיינט וועֶלעָך הוּבֶּען אָ זוֹינֶע ייסירים, א זוינע יסירים א זוינע יסירים". בתרגום: היום יהיו לי יסורים כאלה, יסורים כאלה יסורים כאלה. שמנטיק צפה את הייסורים מראש. כיום מתרפקים עליהם בדיעבד. "הוי אלה ייסורים עברתי". לסוג הזה שייך סרט המחזמר וקומדיה מוזיקלית Oh what a lovely war "הוי איזו מלחמה נהדרת". הסרט בבימויו של ריצ'רד אטינבורו ובהשתתפות כל המי ומי בכוכבי הוליווד אז בשלהיי שנות ה-60, הוא על בסיס מחזה בשם דומה שכתבה וביימה ג'ואן ליטלווד ב-1963. זאת היא סטירה נשכנית על הנוסטלגיה למלחמת העולם הראשונה ובעצם לכול המלחמות. זאת כאשר הווטראנים נזכרים בנוסטלגיה על הסבל הרב ועל מעשיי הגבורה שלהם.
משהו בכיוון אחר הן הביוגרפיות של ידוענים ישראלים, ביניהם מקרב אנשי מדיה שהגיעו לפסגת ההשגים בתקשורת, אבל הם דווקא מפליגים לעבר רחוק. הרי אותו ידוען לא התקבל לעבודה כיוון שמצואו ממרוקו, או עירק, או פולין אלא על סמך "קבלות" שהיו לו ועל בסיס ההישגים שלו לאחר קבלתו לעבודה. אני הזכרתי את רפיק חלבי באחד הפוסטים האחרונים שקבלתי אותו לעבודה בחדשות לא מפני שהיה דרוזי אלא מפני שהוא היה מוכשר והוכיח את יכולותיו. זה אמור לגבי אחרים. על אחד מאלה כתב חיים לווינסון בהארץ ככה.
"למרות הצלחתו בחיים, הוא עדיין מרגיש לא שייך. הוא עדיין מהמעברה. קשה להסביר את התחושה הזו למי שלא מרגיש אותה. להסביר למי שמסתובב בארץ כבקיא ורגיל בשביליה את התחושה של מי שכל אינטראקציה בינו ובין העולם הרחב מעלה חששות כמו "מה יחשבו עלי", "האם אני מזרחי מדי", "אני חייב להצטיין תמיד", "צריך להוכיח שאני מתאים". אותה קולגה שכופרת בקיומה של אפליה, למשל, מעולם לא באה לראיון עבודה והתלבטה אם להדגיש את הזהות האשכנזית שלה. היא חלק מהארץ הזאת".
אך לפני שאני עוסק בהשוואות לעליית ניצולי השואה, העלייה שעימה נמניתי אני, שוב איזה מקרה שאני רואה בו תופעה טלפתית מזדמנת. ככה כותב יורם בילו במאמר ביקורת על ספרו החדש של ההיסטוריון דוד אוחנה "גם צלבנים, גם כנענים: מסעותי בארץ ישראל" (מוסף ספרות ותרבות הארץ 25.11.22). "אותי משך במיוחד הפרק הראשון בספר "המורים שלי". זה סיפור הצלחה מובהק המתאר כיצד נהפך הילד מאוז'דה שבצפון מזרח מרוקו לישראלי. כיצד רכש את השכלתו ואת מעמדו האקדמי". חרף תנאי הפתיחה הקשים במעברת הפחנונים המוצפת בקריית גת בחורף 1956, שיכלו בקלות ליהפך מצע לתחושת מרירות וקיפוח, אוחנה בן ה-70 אינו מביט אחורה בזעם אלא בהכרת תודה. הזיכרון המכונן שלו מן הארץ היא של גננת טובה, הנועלת מגפיים ומעמיסה על גבה את הילד בן ה-4 כדי שיוכל להגיע לגן בימי גשם. הוא מדבר על מורים מסורים, על בני הארץ הוותיקים מכל צדי הקשת שעזרו לו להיות מה שהוא עכשיו.
פרופסור דוד אוחנה הוא מן ההיסטוריונים והחוקרים הבולטים בימינו שהוציא ספרים ומחקרים שזכו לתהודה כאן ובחוץ וקוראי הארץ זוכים מדי פעם לקרוא את מאמריו מאירי עיניים בחדות הסגנון ויפי הלשון.
השוואה בלתי אפשרית
אני מנסה לחשוב מה ייחד אותי, כאשכנזי, כשבאתי לארץ כשריד שואה, מעולים אחרים שבאו מארצות מצוקה בעליות הגדולות כמו עירק ומרוקו. ואיני מסוגל. מסיבה פשוטה ודומני שכבר הזכרתי אותה בבלוג זה. הסיבה היא שייחלתי, ואני מייחל עד עצם היום הזה, שמשפחתי הענפה על זקניה, וטפיה, גבריה ונשותיה, היו באים אתי למעברה ולו בתנאים הקשים של קיום. אבל קיום. דומני שדי בך כדי להימנע מכל השוואה. אשר לקליטה, כאשר אנו ילדי השואה באנו לארץ בשנת 1945 היו לנו שלוש אפשרויות, כולם בתחום החקלאי. מוסד חינוכי חקלאי, קיבוץ שחי אז על חקלאות ועבודה או אצל מושבניק בחקלאות. לימים הקמת מושב שיתופי. אלה שלא בחרו באף אחת מתוך אפשרות אלה והיו לא מעטים - באו אל הכפור, או אל החום הצורב. גם מעברה לא הייתה באותם ימים. לא היה שום גורם מלבד משפחה בדרגת קרבה כזאת או אחרת שתתן להם קורת גג ומזון עד שימצאו עבודה וייקלטו.
כשאני סיימתי את מחזור לימודיי בבית הספר החינוכי חקלאי במגדיאל, לא הצטרפתי לגרעין התיישבותי כפי שהיה מצופה ממני אלא באתי לתל אביב. באתי לסביבה מנוכרת. בעיר העברית לא היה היצע, לא בפלחה, לא ברפת ולא בלול. אלה המקצועות שלמדתי בבית הספר החינוכי-חקלאי. בצד העדרם של אלה היה העדר של קבלת פנים חמה. הגישה הייתה צרוף של חמלה וניכור.
הפליטים
אז לא נקראנו ניצולי שואה או שרידי שואה אלא פליטים. אשר לי, כפליט ב-1947, נאלצתי לבלות חודשיים אצל אחת משתי בנות דודות ששרדו, גינה הצעירה, מכיוון שסבי, ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין, קנה להם סרטיפיקטים לבוא לארץ בשנת 1937. בעת ההיא גינה ומשפחתה הטריה התגוררו בדירה צנועה בעין גנים, אז פרבר של פתח תקוה.
התהליך של מציאת עבודה בארץ חרות בזיכרוני עד היום. לאחר מאמצים מצד משה, בן זוגה של גינה, יליד העיר ממשפחת מקימיה, התקבלתי כשוליה של טפסן באחד מאתרי הבנייה באזור. כדי להגיע ממקום מגוריי ולהתייצב לעבודה במקום הייתי צריך לקום לפני השעה חמש בבוקר, בחורף. זה התחיל במסע רגלי של יותר מקילומטר בדרך אל האוטובוס ושוב ברגל, מרחק יותר מכפול, אל מתחם הבנייה. אשר לעבודה, טפסנות היא, למי שלא יודע, התקנת תבניות מלוחות עץ לצורך יציקת בטון לתוכם ולאחר שזה מתייבש מסירים אותם לשימוש חוזר. התחום שלי כלל הוצאת "טשווקלעך", מסמרונים, מן ה"קרעשקעס" - לוחות העצים. השכר היה בהתאם. ככלות הכל מתלמד - סטאז'ר. כשאני, לאחר עקירה כזאת של כמה מסמרים עקומים, מסתכל על השעון - כמה זמן עבר וכמה נותר לי עוד בעבודה "יוצרת" זאת - מחוגיי השעון עייפו.