בימים כתיקונם, הייתי אמור להצטרף ללהקת המבקרות והמבקרים של אבי מעוז על-רקע פערי העמדות המוכרים והידועים בין המחנה החרד"לי לביני.
אבל הימים אינם ימים כתיקונם כלל וכלל. הימין בכלל, והימין הדתי בפרט, נמצא תחת מתקפת דה-לגיטימציה חריפה במיוחד, אולי חסרת תקדים, המגיעה לכדי הסתה והמרדה. עקבתי במשך שנים רבות אחר שיח "הדמוקרטיה בסכנה/מידרדרת" וניתחתי אותו לא מעט פעמים. הדמוקרטיה, על-פי שיח מופרך זה, מידרדרת כביכול אך ורק כאשר הימין בשלטון. והסכנה גדלה כאשר הימין מעז להקים ממשלת ימין עם הדתיים ללא משגיחי כשרות מהשמאל החילוני.
אולם מה שהידרדר הפעם איננה הדמוקרטיה, אלא השיח על אודות הסכנה וההידרדרות שלה כביכול. הפעם לא מסתפקים בסיסמאות הנבובות המוכרות שכבר הופרכו בעבר אינספור פעמים. הפעם בכירים ביותר מנסים ברמות ובהיקפים שונים לבצע דה-לגיטימציה מראש, לממשלה שעדיין לא קמה, דה-לגיטימציה שבחלקה נעה על גבול ההמרדה. ולא, קריאות להפגנה אינן הסתה או המרדה.
"נעמוד איתן מול הרעמים והברקים", אומרת נשיאת בית המשפט העליון, והופכת עמדות לגיטימיות של קרוב ל-2.4 מיליון מצביעים ל"ברקים ורעמים". רם בן ברק, מכוכביו הבולטים של השיח האנטי-דמוקרטי שואל "אז מה אם היו בחירות? הרחוב הוא שקובע?". רמטכ"ל לשעבר מאיים בהוצאת מיליון איש לרחובות, אמירה שהיא כאמור בתחום המחאה הלגיטימית, אבל עם נופך ברור של דה-לגיטימציה. ראש העיר ללא הפסקה בישראל, קורא להפסיק את הקשר עם המדינה כי אולי "אין מנוס ממרי אזרחי". והפרשן המשפטי של כלכליסט, משה גורלי, מרחיב את הקריאה למרי עד לאפשרות של מלחמת אזרחים (לא מנדב קישורים למאמרים בזויים ונאלחים כאלה).
ליאיר לפיד אומנם היסטוריה קצרה כראש ממשלה, אך עשירה בהיעדר הבנה בסיסית של הדמוקרטיה שאת דגלה הוא נושא לשווא. בתפקודו כראש האופוזיציה, כשהוא עדיין ראש ממשלה, במכתב רשמי מלשכתו, הוא מבהיר לראשי הרשויות המקומיות ש"אנחנו פה ונשמח לסייע" בהימנעות משיתוף פעולה עם הממשלה המיועדת. ראשי הרשויות מתוארים כ"שומרי סף", מונח המזכיר את "שומרי הסף" עוקפי הדמוקרטיה ורצון הבוחר ממערכות האכיפה והייעוץ המשפטי. בעיני אסכולה זו, כשהימין בשלטון, "שומרי הסף" החיצוניים הם מגיני הדמוקרטיה. רק לו, כזכור, היה מותר לדחות את עמדת היועמ"שית, לחתום על הסכם מדיני בממשלת מעבר ועוד ועוד דברים שמותר רק בממשלות מעבר של השמאל.
ובחזרה לאבי מעוז. יותם זמרי קלע היטב בניתוח המצב כשתיאר ברדיו גלי ישראל את פרשיית אבי מעוז המתעצמת כרקטה הראשונה שנורתה מעזה לאחר ההינתקות. תומכי ההינתקות טענו אז שבגלל מסירת כל האזור עד הקו הירוק, כולל פינוי כל הישובים, תהיה לישראל לגיטימציה לפעול ולהגיב בחריפות על כל רקטה. כמובן, לא הגבנו על הרקטה הראשונה והשאר היא היסטוריה עקובה מדם, מרובת מבצעים ואינספור רקטות. לגיטימציה לא קיבלנו, שונאי ישראל מחריפים את יחסם כלפיה עם טיעוני אפרטהייד, ועוד היד האנטישמית נטויה.
אבי מעוז הוא צור ישועתם של חלק מאנשי השמאל מכיוון שמאוד נוח לגייס את האספסוף החילוני המתלהם לנוכח שיוכו הקבוצתי המוכר ואמירותיו השונות והשנויות מאוד במחלוקת. אבל מעוז נגע בנקודה הרגישה ביותר שעוד נשוב אליה בהרחבה: אלפי תוכניות חיצוניות שאת רובן המכריע ההורים כלל אינם מכירים. ורוב המתווכחים לא יודעים ככל הנראה שאף תוכנית לא תוכל להיכנס לבית הספר ללא אישורו של מנהל ביה"ס. ושככל הנראה יקח זמן רב רק כדי לעשות מיפוי של אלפי התוכניות.
אם מעוז יתחיל במיפוי של היער העצום ורק ילמד את ההורים ויראה להם אילו עצים יש שם, זו תהיה תרומה גדולה כשלעצמה. לאחר מכן נוכל לדון לגופו של עניין האם ועד כמה נדרש שינוי.
מי שימצמץ כעת לנוכח ההתקפות הבוטות על אבי מעוז, ימצמץ גם על כל ההתקפות הבאות בתור והרשימה ארוכה, ארוכה מאוד, כמקובל בשמאל האנטי דמוקרטי כשהימין בשלטון.
