כשאומרים שאסור להציץ לחדרי שירותים המסר מובן, כמעט מאליו. מוסכם על החברה האנושית, שזה לא מוסרי להציץ למקום שבו אנשים מתייחדים עם הפרטיות שלהם. כמובן שיש לא מעט אנשים לא מוסריים, אך בואו נתמקד במונח פרטיות. האם בחברה האנושית יש פרטיות. אם נתייחס אלינו כיצורים ללא מעטפת דיגיטלית, הרי שבמרבית הזמן שבו נרצה להיות אנונימיים, נצליח, בפרט אם אנחנו בביתנו הפרטי.
אבל, המעטפת הדיגיטלית, שאנחנו מחוברים אליה, פרמה את הפרטיות ויתר על כן חושפת אותנו להצעות אינסופיות, בין אם אקטיביות בידי אדם ובין אם אקטיביות בידי "בוטים" שעוקבים אחרינו ובונים לנו אלגוריתם, כזה שמכיר אותנו מכף רגל ועד ראש. אלגוריתם שבעצם מציץ עלינו בכל רגע נתון ואנחנו בני האדם לא מגדירים אותו כיצור לא מוסרי ולא מתנגדים לקיומו.
במילים אחרות, ברור שלא נתבע את האלגוריתם בבית המשפט על מעשה לא ראוי, לא מוסרי. לחלופין דומה העניין למי שנכנס לשירותים ומשאיר את הדלת פתוחה לרווחה וחושף עצמו לפוטנציאל גבוה של פגיעה בפרטיות.
וכעת נמשיך בתרגיל המחשבתי, בתקווה כמובן, שאנחנו שותפים לתפישה שלהציץ אל הפרטיות שאינה שלנו, זו פגיעה בעקרון הבסיס של הרצון האישי של כל אחת ואחד מאתנו, לשמור על פרטיותנו. בואו נסכים שהמעקב הבלתי פוסק של הרשתות החברתיות אחרינו גם הוא מעשה לא ראוי. אך כאן יש בעיה, אנחנו לא חשים בנוח שאוספים עלינו מידע, אך ממשיכים לשתף פעולה, בעיקר כי אנחנו נהנים לשתף מידע בלי סוף, כי זה חינם, אנחנו לא נדרשים לשלם, בסך-הכל משתפים פעולה ומרוצים מהחיים. יתר על כן, אנחנו מספקים מידע ללא בקשת תמורה ובעלי הרשתות מוכרים שטחי פרסום ומידע לכל המרבה במחיר. התמורה היחידה שאנחנו מקבלים היא הסיפוק שפרסמנו משהו ופתחנו צוהר לעולם ואולי אפילו נזכה ב"לייקים" ופרסום.
אזרחי מדינה כלכלית בנקודה זו חשוב לציין שאינספור עסקים קטנים וגדולים משתמשים ברשתות החברתיות ככלי פרסום, שיווק ומכירה, ומשלמים לרשת כדי להגדיל את הפריסה. אגב כך, מבלי לחוש, מספקים לרשתות החברתיתיות מידע שלא יסולא בפז על המוצר, על איכויותיו, על צרכניו. מידע חשוב למי שעושה כסף משיווק ופרסום. למה השתיקה אפילו לא רועמת? כי כולם נהנים ואפילו לא חסרים והשיטה עובדת.
בדרך זו, נוצרת קהילה אדירה של מיליארדי בני אדם שחשים טוב כשהם אזרחים של מדינת לאום ובמקביל אזרחי מדינה כלכלית כמו "גוגל", "מיקרוסופט", "פייסבוק", "טוויטר" ועוד. משתעשעים ב"טיק טוק", משדרים ב"יו טיוב", גם אני שם. נמצאים במדינות הכלכליות וחשים חרות, יכולים לעשות הכל, כמעט הכל. בעוד פוגעים לא אחת ברגשות של אחרים, שיח מקובל בזירה האזרחית ובזירה הפוליטית, אסור לפגוע בגופים כלכליים ענקיים כמו למשל חברות הפארמה. תכתוב משהו ובתוכו תזכיר למשל את המילה קורונה וכבר יצמידו לך הערה לפוסט, הערה שכדי לקבל מידע אמין עליך לקבל אותו מהממשלה של המדינה שבה אתה חי.
זו תופעה מרתקת, מוכרת מעולם הדיפלומטיה הקלאסית. במילים אחרות מזכיר את המשפט "ברומא תתנהג כמו רומאי". הלכה ולמעשה, בעלי הרשתות החברתית מעוניינים להעלות אינספור תכנים, כמעט בלי הבחנה, כמעט, כי כשמעצבנים מפרסם כבד אפשר גם לאבד כסף והרבה כסף. כמו שנאמר נושא מורכב. מורכב, שכן חלק לא מבוטל מהתנועה הערה של התכנים מבוסס על העובדה שבני אדם משתמשים בזירות הללו כזירות התנגשות. כך גם נבחרי ציבור ועוד. אבל בעסקים יש קודים לא כתובים - תחרות כן, מכות מתחת לחגורה במשורה.
מדינות כלכליות, כמו מדינות לאום, עושות הכל כדי למקסם רווחים, מבלי להיגרר למלחמות שאינן קשורות אליהן. כך אל מול אינספור מלחמות באפריקה, רוסיה ואוקראינה, ישראל והפלשתינים ועוד מלחמות ומאבקים שלא זוכים להגיע לכותרות במדיה המסורתית ואפילו לא ברשתות החברתיות, המדינות הכלכליות רוצות לעבוד עם כולם, להן אין בעיה של שטחים, הם זקוקים רק לשטחי פרסום ושיווק.
אוקי, הבנו. למה כל זה צריך להטריד אותנו? כי אנחנו חייבים להבין שבלי הגדרות מוסר ואתיקה שיהיו מוסכמות נחיה בעולם שבו אין לנו פרטיות. אנחנו נחיה בחירות מוגבלת ולמעשה בעלי העוצמה יוכלו לשלוט בחיינו. נכון, המידע שאנחנו מספקים, נראה לנו כתשלום הוגן, אך האם נחוש כך כשהמידע שנאסף ישמש לפוליטיקאים שרוצים לשלוט בנו, פוליטיקאים שרוצים שנבחר בהם למרות שאינם ראויים לכך? הגזמתי? נסו להיכנס לעומקה של סוגיית "קיימברידג' אנליטיקה" ומשם אנחנו למדים רק את ההקדמה לשיעור הראשון ב"מיקרו טרגטינג", שיעור ראשון באמצעים להנדס את התודעה שלנו. על-פי המידע שמסרנו בחום ובאהבה למערכת שיודעת לנתח אותו ולהבין את ההעדפות שלנו בכל רגע נתון כדי לשכנע אותנו לצרוך מוצרים. חומר למחשבה, כיצד אנחנו מוותרים על הפרטיות וחושפים עצמנו לאמצעי שכנוע לא ראויים.