בנימין נתניהו עוסק בימים אלה בהרכבת הממשלה הפלילית בתולדות ישראל, ואין מי שיקום בליכוד ויאמר לו כי הוא ייזכר בספרי ההיסטוריה כמימוש צמד המלים - "רקב ביעקב". אין לו את הרגישות הנחוצה להוציא מכיסו את כרטיס האשראי (שאולי אין לו) ולשלם את הקנס אשר הושת על בנו כתום דיון משפטי בכל הערכאות המשפטיות. כילי שכמותו. תחת זאת הוא מניח לבן לתבוע שהמדינה תממן את התשלום על-פי פסק הדין. ממשיך דרכו של לואי ה-14 שבמאה ה-17 - בעת מאבק בין המלוכה לבין הדמוקרטיה הפרלמנטרית - טבע את המשפט: "המדינה זה אני". כך מתנהל ביבי. זו הממשלה הפלילית מפני שביבי נאשם בעבירות חמורות; ומפני שאריה דרעי הוא עבריין כפול; וכתב אישום פלילי ממתין לדוד ביטן; ואיתמר בן-גביר מקבל לידיו את השליטה במשטרה עם שורה של הרשעות. מי מהם פניה המכוערים של הממשלה? הבחירה קשה, ואולי אינה דווקא מבין המתנהלים בעולם הפלילי או בקרבתו. פניה המכוערים של הממשלה הבאה היא עידית סילמן. כאשר הפילה את ממשלתו של ראש הממשלה הראוי נפתלי בנט הכחישה כי נקנתה בכיסא של שר עתידי בחסותו של ביבי. אך ברור שהייתה כסקה מאוסה. לפי דפנה ליאל בערוץ-12 כאשר ביבי ניסה לממש את הכחשתה ולהביאה להסתפק במכונית של סגנית-שר היא הזכירה לו לא להתעסק איתה בתכסיסים כאלה. בעולם הפשע הפוליטי אין ויתורים (סילמן נכחישה). לפיכך היא תהיה שרה למשהו. אני מציע כי יעניקו לה את תיק השרה לטוהר המידות. ואגב, בעניין יושב-ראש הכנסת, שנבחר לתקופת כהונה שלמה גם אם במהלכה מתחלפת הממשלה: אני מציע יושב-ראש כנסת חלופי. אופיר אקוניס הקרנף מול דוד אמסלם גס הרוח. מי ראשון? ראוי להכריע בהטלת מטבע. ותוך כמה ימים נראה את ביבי מודיע מעל בימת הכנסת כי עלה בידו להרכיב את הממשלה הטובה ביותר, ולא ניכר זיע על פניו.