כלכלנים אינם חיות מסיבות, לפחות לא אלו שנפגשו בסוף השבוע שעבר – ראש השנה האזרחית – לדיון מעמיק על האינפלציה בארה"ב. הייתה שם קבוצה של כמה מבכירי המקצוע ופול קרוגמן מספר בניו-יורק טיימס: שיחה מקצועית טובה בלי פוליטיקה, אם כי לא נטולת השלכות פוליטיות. את הדיון החל אוליביה בלנצ'רד, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית ומי שפחות או יותר צדק לגבי גל האינפלציה הנוכחי. הוא ביקש להדגיש נקודה שלדבריו לעיתים קרובות הולך לאיבוד בדיון: אינפלציה היא, ביסודו של דבר, התוצאה של עימות בין חברות, עובדים ומשלמי המיסים; היא נפסקת רק כאשר כל המשתתפים נאלצים להשלים עם התוצאה. בלנצ'רד ספג מיד ביקורת מהכלכלנים הסבורים שאינפלציה היא תמיד התוצאה של ביקושי יתר, יותר מדי כסף שרודף אחרי טובין או של כלכלה חמה מדי. אחרים יצאו להגנתו, בעיקר איוון וורנינג מאוניברסיטת MIT אשר חקר את ספירלת המחירים-שכר. ג'ארד ברנשטיין, חבר מועצת היועצים הכלכליים של הבית הלבן, שיבח את בלנצ'רד על שהכניס לדיון את תפקידו של הכוח הכלכלי. מה כל העניין? לא רק ויכוח בין מי שמדגישים היבטים שונים של אותו סיפור, אלא גם עניינים אמיתיים של מדיניות שהולכים לאיבוד כאשר חושבים על האינפלציה רק בהקשר של הבנקים המרכזיים. במובן מסוים, בלנצ'רד צודק. חברות שמעלות מחירים ועובדים שדורשים תוספות שכר אינם עושים זאת משום שהיצע הכסף גדל, אלא כדי להגדיל את הכנסותיהם או כדי לפצות על ירידה בהן בשל התייקרויות. אינפלציה מתרחשת כאשר הדרישה לכוח קנייה נוסף עולה על זו שהמשק יכול לספק. קרוגמן נזכר באמירה של מורו (וחתן פרס נובל כמותו), ויליאם נורדהאוס, בשנות ה-1970. הוא השווה את האינפלציה למה שמתרחש באצטדיון כדורגל כאשר המשחק מרגש במיוחד. כולם קמים כדי לראות טוב יותר, אבל כולם מנצחים את עצמם – כי איש מהם אינו רואה טוב יותר, וכולם עומדים במקום לשבת בנוח. בדומה לכך, אינפלציה מתחוללת כאשר המשק חם מדי: חברות יכולות להעלות מחירים ועובדים יכולים לקבל העלאות שכר רק כאשר המכירות גבוהות והמשרות בטוחות. אם המשחק יהיה משעמם יותר, כולם יישבו; אם המשק יידחף להאטה או מיתון, כולם יירגעו והאינפלציה תאט.