על מסך הווידאו-ארט הופיעו שלוש דמויות: אישה חייכנית ולצידה שתי ילדות מתוקות. הן אכלו ורקדו במלוא החושים לצלילי "All you need is love" של הביטלס. קסם אמיתי ומשפחתי שרר בצילום הזה, שלמתבונן מהצד כמו לכד באמתחתו רגעי חולין, אך עבורנו הצופים מדובר היה באי של שפיות לאחר חוויית המחזה. בערב מסוים הסתננה אל מסך הטלוויזיה בביתה של ריקי חיות גברת בשם ברונהילדה פומזל, מזכירתו של שר התעמולה הנאצי גבלס. היה זה סרט דוקומנטרי שגולל את קורותיה, לאחר שמונים שנות דממה. הראיון אותו העניקה בהיותה בת 103 (איך כמעט תמיד הנאצים ועוזריהם מצליחים להאריך ימים?) נערך בשנת 2014, וכל אותה העת לא נתן מנוח לשחקנית הישראלית. היא חשה שמתקיים ביניהן דיאלוג סמוי, אודות נסיבות חייה של פומזל, צמתי ההכרעה שנקרו בדרכה, והבחירות הלכאורה טריוויאליות שעשתה, שהיו הד צורם להיסטוריה. חיות צללה לספרם של פומזל וטורה ד.הנסון "חיים גרמניים", ובסיועה של נאוה צורקמן מנכ"לית תמונע הן עיבדו אותו למחזה. צוקרמן גם אמונה על העיבוד והבימוי, והיצירה "את מדברת, אני מדברת" מוצגת באולם התיאטרון בימים אלו בהצגת יחיד בכיכובה של חיות. זה התחיל במונולוג. חיות דיברה ודיברה כשמטבע הדברים והביולוגיה פומזל האמיתית הייתה מנועה מלהיחשף לאנלוגיה. הדיאלוג המדומה הוא פרי האמנות העכשווית – מסכי הטלוויזיה מוקרנים באולם, בעוד חיות משחקת בו תפקיד כפול. על הבמה היא פומזל, ועל המסך היא עצמה, בנקודות זמן של חייה. לפרקים זה מתחלף, והישראלית היא זאת על הבמה, בעוד בת דמותה הגרמנית מרצדת על המסך. הצגה של שעה ורבע דוחסת לתוכה את מעללי השתיים. פומזל מתארת לנו בדרמטיות ובאירוניה את חייה, את הרגע בו הגיעה להיות מזכירתו של גבלס, את אותו הרקע של הימים הנוראים ההם, ואת אישיותה. יש שיעדיפו לראות בה קרנף או בת יענה, היא לעומת זאת מגלה לנו כי לא הבחינה במתרחש. זאת אומרת, היא הייתה מודעת בקווים כלליים לתהפוכות הסוערות, ראתה ששכניה היהודים נעלמים, וגונבו לאוזניה שמועות על גורלם. היא לדבריה לא הייתה חלק פעיל. זה אם לא לוקחים בחשבון את העובדה שהצטרפה יום אחד למפלגה הנאצית בהיותה נערה. אבל זאת לא הייתה אידיאולוגיה. ובכלל, כמה מחבריה הטובים היו יהודים. למען הדיוק ההיסטורי, חברתה הטובה ביותר הייתה יהודיה. רוצים לנחש מה עלה בגורלה? חיות מציגה מנעד חיים נינוח בהרבה. הגירה לחו"ל בהיותה נערה, הפניית זרקור לתחושת הזרות שאפפה אותה, לשינוי שמה העברי לכזה אמריקני, עם ניחוח קוסמופוליטי, וכיצד זה שידרג את מעמדה. כל העת השתיים "מדברות זו עם זו", קווי הדימיון מרחפים בחלל, מתכתבים במומחיות פואטית, ועימם גם השאלות: מהי שתיקה בהסכמה? מהו קונפורמיזם? עד כמה תרחיק לכת כדי להשתייך לחוג החברתי שהוא הסטטוס המגדיר אותך? האם ניתן להתעלם כליל מההיסטוריה המדממת, או שמא ההתעלמות הזאת פירושה היתממות ? האם בהתנהגותך הזאת אתה עדיין מצוי על סולם הערכים האנושי אותו החשבת לעצמך? כמה השיקול הכלכלי והביטחון האישי בהתנהגות אדישה שכזאת מכריעים? חיות וצוקרמן לא בורחות לרגע מהדיון המרתק הזה. בהיותה שחקנית מקצועית חיות נכנסת לעורה של פומזל עד אחרון הניואנסים. רוח תזזית סוערת על הבמה. היא חובשת ומורידה את הפאה שלראשה, המבטא שלה מתחלף לסירוגין ומנכיח את דמותן של השתיים בו זמנית, היא מגישה לנו מציאות בת ימינו עם הבהובי עבר קודר, ובעיקר חומלת. לא על בחירותיה של פומזל, אלא על הכאב וחוסר האונים שלה. פומזל של חיות נדמית לנו כמו השכנה ממול, אוהבת ונדיבה, כשחיות מפיחה בה תכונות אנוש שמרחיקות אותה מתיאור המפלצת שהיא אמורה להצטייר ברוחנו. ובימים הללו רוח רעה מאוד מנשבת בישראל. הפיכה משטרית היא כבר לא סיסמא, ביטויים גזעניים הם מטבע עובר לסוחר, מנהיגים שמסיתים אל מול "האחר" כבשו את השלטון. אומנם ישראל של 2023 איננה חלילה גרמניה של 1939, אך מותר לנו לתהות כיצד הנפש היהודית בישראל של היום הייתה נוהגת. כיצד מניפולציה ותעמולה של ההנהגה משכילות לעוות את רוח האדם החושב, ההומאני, והאם הפחד המצמית מהסנקציות יהווה שיקול בתמורה שתחול עליך. את כל הסוגיות הללו חיות מציירת לפתחנו בכישרון מדויק, וכשתסיימו לצפות בהצגה החד-פעמית הזאת דיוקנו של הציור לא יהיה בהכרח רק פומזל וחיות. אתם עשויים/עלולים למצוא בו גם את קווי המתאר שלכם. על מסך הווידאו-ארט הופיעו בסוף ההצגה שלוש דמויות: הסבתא ריקי חיות, ושתי נכדותיה המתוקות. הן אכלו ורקדו לצלילי שיר הביטלס המוכר. דומה כי כל מה שהיה נחוץ לאחר הערב הנוקב הזה הוא אהבה. כל מה שאתה צריך זאת אהבה, שרו חברי הלהקה, וחיות הרעיפה זאת על נכדותיה במנות גדושות. תקראו לזה אסקפיזם, אני מעדיף להצטרף למחול המשוחרר הזה עם חיות ונכדותיה, ולחוש לאחר האינטנסיביות החונקת את פעמי התרוממות הרוח.