היה הלילה קר בכיכר וחם בלבבות. הרחבה בין "הבימה" להיכל התרבות נמלאה באלפים-אלפים. פי כמה וכמה מאשר לפני שבועיים או שלושה כאשר התנועה לאיכות השלטון יצאה לדרך לפתיחת הסיבוב השני של ההפגנות. כל מי שטרח ובא לכיכר ולא נסוג נוכח הפקקים בכביש חש בסממן ראשון של יציאה מן הייאוש ומאוזלת היד. זיק של תקווה ניעור ופשטה התחושה כי ניתן לגונן על הדמוקרטיה מפני הזדון של בנימין נתניהו ויריב לוין ושמחה רוטמן ושלמה קלעי ושאר המרעים בנושא זה. אני מכיר אותם. כפי שנהג לומר ביבי במערכות הבחירות על יריביו: "הם מפחדים. הם מ-פ-ח-דים". כי סקרי הטלוויזיה מלמדים אותם מאז אמש, שחלק ניכר ממצביעיהם אינו הולך שבי אחרי שקריהם ומעוניין בבית משפט עליון עצמאי; ומה שאירע הלילה יתעצם ויוכפל ויגדל בטור הנדסי (גאומטרי) במכפלות ובחזקות מתמטיות. כיכרות מילאו תפקידים חשובים במאבק על הדמוקרטיה וזכויות האדם וחרותו. הן גרמו למאבקים עד כלות בין בני האור לבין בני החושך. לא תמיד הסתיימו בהצלחה. אך תמיד הותירו את רישומם על ההיסטוריה. בטיאננמן הפגינו בעוז רוח נגד הדיקטטורה האדומה של מאו טסה טונג ובטהרן מול האיאתולות, והלב מייחל שכיכר "הבימה" תהיה ראויה למעמד כזה בהיסטוריה של מדינת ישראל. נכון, ההפגנה הלילה רשמה גם טיפול חובבני. לא היו נאומים. בפעם הבאה יהיו. תנועות המחאה אינן מאורגנות כראוי ולעתים מתחרות זו בזו. נחוץ תיקון. חברי הארגונים המתנגדים לנוכחות הישראלית ביהודה ובשומרון יתקבלו במחאה בזרועות פתוחות, אבל בהגנה על הדמוקרטיה עדיף שיניחו לנושא הייחודי שלהם להישאר מחוץ לתחום. התנועות להצלת הדמוקרטיה מנומרות. הן קואליציה. אין הצדקה להכביד עליה בעניינים שעלולים להחלישה. מאבק בעד או נגד הנוכחות או הכיבוש הישראלי בשטחים? נחוץ. לגיטימי. אך בנפרד. הלילה התעצם המאבק. הולך וגדל הסיכוי לגבור על הזדון והרשע והדיקטטורה ועזות המצח של יריב לוין המציג את המגדלור המשפטי פרופסור אהרן ברק כ"דורסן". לא ניקלע לייאוש. לא נשב בחיבוק ידיים. בסיומו של מאבק מייגע וקשה ממתינות לנו שנות אור.