תראו מה הספיקה הממשלה הנוכחית לעולל לדמוקרטיה שלנו בתוך עשרה ימים. כן, עשרה ימים. זה הכל. מי חשב שזה יהיה כל כך מהיר, כל כך בוטה, כל כך גס, כל כך הרסני. ריצת אמוק חסרת מעצורים לעבר היעד: ריסוק הדמוקרטיה הישראלית והכשרת הקרקע למשטר סמכותני. בדיוק כמו בהונגריה, בדיוק כמו בפולין, בדיוק כמו בהודו, בדיוק כמו בטורקיה.
בעצם זה התחיל עוד כאשר הקואליציה הייתה בהריון לקראת הולדת הממשלה. אריה דרעי לא יכול להתמנות לשר? נשנה את חוק יסוד הממשלה ונכשיר אותו, בצורה פרסונלית ובדיעבד. בצלאל סמוטריץ' רוצה להיות שר במשרד הביטחון, רוצים שני שרים במשרד החינוך, ש"ס רוצה שני שרים במשרד הרווחה? נשנה שוב את חוק יסוד הממשלה. איתמר בן-גביר רוצה להכניס פוליטיזציה למשטרה? נשנה את פקודת המשטרה. צריך לתת אתנן לשותפים הקואליציוניים? נקים משרדים, נפרק משרדים, נזיז סמכויות, נמציא תפקידים, נקח מהציבור מיליונים, והכל בסחר-מכר מבחיל ללא שמץ של הליך מקצועי וענייני - ובקיצור: נבצע לעין כל אין-ספור עבירות של מרמה והפרת אמונים ואולי אף מתן שוחד וקבלתו.
זו כאמור הייתה רק ההקדמה. לישיבתה הראשונה של הממשלה לא זומנה היועצת המשפטית, וגם לא לישיבה השנייה. בזמן אמת היה מי שדאג להעביר לה מסר ברור דרך התקשורת: את לא רצויה כאן, נא להתפטר. וזה לא שמישהו כבר מכיר אותה, עבד איתה, דיבר איתה. לא, די בכך שהיא מונתה בידי הממשלה הקודמת - זו שהקואליציה הנוכחית ביצעה לה, הן בכהונתה והן אחריה, דה-לגיטימציה שדוגמתה לא נראתה מעולם במחוזותינו.
לא עבר שבוע מהשבעת הממשלה ושר המשפטים, יריב לוין, הציג תוכנית מקיפה לחיסול עצמאותה של הרשות השופטת, עצמאות שבלעדיה לא יהיה מי שיגן על זכויותינו, כבודנו, רכושנו, גופנו, אפילו חיינו. לפי לוין - בגיבוי מלא של בנימין נתניהו - לקואליציה ושלוחיה תהיה שליטה מלאה על מינוי השופטים ופיטוריהם (לא לשכוח: גם זה בסמכות הוועדה לבחירת שופטים), רוב מינימלי יוכל להפוך את פסיקת בית המשפט העליון, מהשופטים תישלל עילת הסבירות והיועצים המשפטיים יהפכו למשרתי הפוליטיקאים אשר ימנו ויפטרו אותם כרצונם.
באתנחתה מן הזירה המשפטית, תרמו שרי התקשורת והתרבות, שלמה קרעי ומיקי זוהר, את חלקם הטראגי-קומי. קרעי הכריז ש"בעידן הנוכחי אין מקום לשידור ציבורי", בעוד זוהר דרש ליטול בחזרה את התמיכה מסרט בו אפילו לא צפה. קרעי כנראה באמת לא מבין כלום בתקשורת, או שהוא עושה את עצמו ככזה. דווקא "בעידן הנוכחי", של תקשורת מסחרית שבקושי מתקיימת, חשוב ביותר שיהיה שידור ציבורי שיפעל ללא שיקולי רייטינג ויתן במה למגוון של דעות ויצירות (כמו במדינות מפגרות דוגמת ארה"ב, בריטניה וגרמניה); אם הוא לא כזה, צריך לשפר אותו אבל לא לחסל אותו. ואילו על זוהר לא צריך לומר שום דבר נוסף; סתימת הפיות שלו מדברת בעד עצמה.