ישראל כיום - ולמעשה מאמצע העשור הקודם – כבר איננה מדינה חילונית מובהקת
1 בניגוד למציאות ששררה בה בכשלושה העשורים הראשונים לעצמאותה. כך מתברר מתחושותיהם של אזרחים רבים
2 וגם מסקרים שנערכו ע"י הלמ"ס וגורמי מחקר אחרים, אשר בחנו את הגדרתם העצמית של אזרחי המדינה ביחסם לחילוניות מזה ולהגדרת שייכות דתית מזה. המודעות החדשה בתחום זה מקבלת חיזוקים בעקבות התגברות חריפה של המחלוקת בעשור או שניים האחרונים בין ה"ימין" ל"שמאל" הפוליטיים שבה הזהות הלאומית, האוריינטציה האידאולוגית והזיקה לדת, למסורת ולתרבות היהודית מתחברים לכלל תודעה משולבת שאחד ממאפייניה הוא הזיקה לדת. זו אינה מבטאת דווקא פרקטיקה של שמירת מצוות אלא בראש וראשונה תחושת הזדהות.
דומני שבשנים הראשונות לעצמאותנו לא היה מובחן ומורגש חידוד זה כפי שהוא כיום משום שאלו שראו עצמם חילונים השתייכו למודרניזם שאיפיין במובהק את האליטות השליטות דאז ואילו הקבוצות האחרות לא הזדהו בעוצמה יתרה כלא חילונים. באותה תקופה השפעת הרוב החילוני הייתה דומיננטית ומי שלא ראה עצמו במובהק כשומר מצוות – דתיים וחרדים – לא ראה טעם בניסיונות הבלטה של ההבדלים בין הקבוצות וכשהזדהו, לא הפכו זאת למאפיין פוליטי. רוב יוצאי עדות המזרח שרבים מהם משתייכים לזרמים המסורתיים, דתיים או חרדים היו אז בעלי השפעה מועטה על השכבות הדומיננטיות בחברה ויכולתם להביא לידי ביטוי ציבורי את השקפותיהם עד כדי שינוי המאזן הפוליטי הייתה מינורית. החרדים היוו מיעוט קטן יחסית והערבים היו מעטים יותר ומסוגרים ב"שטחי הכינוס שלהם" ובאו פחות לידי ביטוי בתקשורת ובחיים הציבוריים.
תנאים אלה השתנו בעשורים האחרונים, בעיקר החל ממהפך 1977. "הניכוס" שעשה בגין ברוב חוכמתו הפוליטית של בני עדות המזרח לתנועת הליכוד וקבוצות מיעוט אחרות שינו את תמהיל הזהויות הפוליטיות באוכלוסייה. שינויים דמוגרפיים שנבעו מילודה מוגברת בעדות אלה, ילודה מוגברת בין הערבים (במיוחד אצל הבדואים) ובעדות החרדיות ועליה מהמערב שרובה דתית או מסורתית תרמו למגמה זו. העלייה הגדולה מרוסיה והעלייה מאתיופיה ומזרח אירופה והקווקז שאינם רוסיה ממש – ביססו את השינוי המבני ובה בעת גם את תמהיל הזהויות. בחינה של סקרי "דעה עצמית"
3 ב-30 עד 40 השנים האחרונות, שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מוכיחה עניין זה בברור. אצל החרדים ואצל הבדואים, נשמרת מגמת הילודה המוגברת גם כיום. אצל הראשונים מקורה במצוות "פרו ורבו" וברצון להגיע לעמדות השפעה פוליטיות משופרות; אצל האחרונים זוהי "תוכנית כלכלית" (עד 4 נשים לגבר). ישראל באיוולתה ישמה את גבולות "חרם ד'רבנו גרשום" אצל היהודים אך לא עשתה דבר דומה אצל הבדואים. הקבוצות הללו הלכו והתחזקו יחסית בקרב האוכלוסייה הכללית והן משפיעות כיום על המאזן הכולל בה.
הקיטוב הפוליטי שהתחדד בעקבות שלטונו הממושך של נתניהו (כ-15שנים) החליש למראית-עין ולפרק זמן קצר יחסית את "אינטגרל השינויים" הדמוגרפי באמצעות שינוי האוריינטציה הפוליטית. אולם הסקרים מראים מִתאם טוב בין הזיקה לדת ומסורת לבין הזיקה הפוליטית: ימין – רוב ברור למי שאינם חילונים במוצהר (אך לאו-דווקא חרדים). שמאל – רוב ברור לחילונים במוצהר. עוד תהליך שביטא שינוי במאזן הפנימי הכללי הוא שהמפד"ל לשעבר - הציונות הדתית לאומית - מאורגנת כיום בשתי קבוצות פוליטיות הנבדלות זו מזו בעוצמת זיקתן הדתית ומבחינה זו מחזקות את מובהקות החלוקה בין חילונים לכל הלא-חילוניים (כל גווני הדתיות – מסורתיים, דתיים, חרדים).
התנאים השתנו בעשורים האחרונים משום שחלק מהחילונים (בעיקר יוצאי אירופה ורוסיה) לא עמדו בלחץ הביטחוני-כלכלי-חברתי של מדינת הגירה מסיבית דוגמת ישראל והיגרו לחו"ל. (במיוחד לארה"ב, קנדה, ואוסטרליה). מספרם נאמד כיום בארה"ב בכ-800 אלף נפש. לאחר 10, 20 ויותר שנות שהייה רצופות בחו"ל אין עוד שום יסוד לראות בהם אזרחים ישראלים אלא יורדים. יהדות ארה"ב מונה עוד כ-5 מיליון נפש והיא כשני שלישים מהעם היהודי בתפוצות כשמחציתה בקירוב שייכת ליהדות הרפורמית והעלייה ממנה בכל שנות העצמאות – זניחה בלשון המעטה. רוב הדיון הנוכחי איננו בסוגיה הכמותית אלא בקונספטואלית והנתון המכריע (אותו נראה בהמשך) הוא המגמה.
ערביי ישראל דתיים (כל הגוונים) הרבה יותר מהיהודים אולם מספרם באוכלוסייה, כזכור, הוא 20%. באוריינטציה הכללית זו אותה גישה לאופי החיים במרחב הייחודי להם, אולם הואיל ובין הערבים ליהודים (בעיקר בתחומים החרדיים) קיימים קשרים של שת"פ באוריינטציית אופי החיים הרצוי, מותר להניח שלאחוז הכללי שלהם באוכלוסיית אזרחי המדינה יש משקל בכל נושאי ההחלטה העקרוניים .
אין ספק שישראל מאחרת בטיפול בקבוצות החרדיות מבחינת שילובן היעיל והמועיל בחברה אך גם בעיצוב פתרון פוליטי רצוי לכלל הציבור - יהודי ובהמשך גם ערבי. לאור ההגמוניה המובהקת של החילוניות בשלושת העשורים הראשונים לעצמאות, אין להם ללין אלא על עצמם. בדיעבד ועל-רקע המחלוקות המתחדשות לפרקים בשאלה מה ביקשה לומר מגילת העצמאות בסוגיית זהותה של המדינה ואופי המשטר בה, שגו הדורות הראשונים חמורות שלא דאגו לכתיבת חוקה (חרף הנאמר מפורשות במגילת העצמאות). במקום זאת כשלו בדרכי-קפנדרייה והביאו על הציבור שלטון אוליגרכי של משפטנים שיסודו בשרירות לב ודיקטטורת המיעוט.
בעיית אי-השוויון בחברה הישראלית: בנטל השירות הממלכתי, במימוש זכויות וחובות אזרחיות ועוד – נובעת מאותו מקור. רוב הציבור בישראל אינו יודע מהי דמוקרטיה, מהו תפקידה של חוקה, מי מחוקקהּ, מהו ריבון ומה מעמדו; הכל מתבטא בין היתר גם בכשל חינוכי אדיר ממדים של מערכת החינוך, שלאחרונה ביקשה לעקור מן השורש גם את לימודי התנ"ך, המשנה, השפה העברית, ההיסטוריה ומקצועות הומניים נוספים. לא יאמן במדינה יהודית! שגיאה זו חוזרת כיום במאבק המתפתח על עיצוב המשמעות של דמוקרטיה יהודית במדינה יהודית ודמוקרטית מול גל ההתבוללות הפוסט-מודרני המנסה לשטוף את הנכס הלאומי האותנטי האחרון שנותר לעם הזה אחרי השואה. לכן, אך טיבעי וחיוני הוא שאויבי המדינה היהודית-דמוקרטית יובסו במאבק זה.
