מחלת האלצהיימר לא מקבלת במה ראויה, כאשר מספר החולים בסרטן דומה למספר החולים באלצהיימר. כשישנם בקירוב ל-150 אלף איש באוכלוסייה הסובלים מהמחלה, איך זה שעדיין אין מסגרת ראויה לאנשים ההולכים ומזדקנים עם מחלת האלצהיימר שרק הופכת שכיחה יותר באוכלוסייה. סבתא שלי אובחנה באלצהיימר לפני 15 שנים, 3 שנים אחרי שסבא שלי נפטר. אני הייתי אז בת 10 וכל מה שאני זוכרת הוא שסבתא התחילה להיות קצת מבולבלת. סבתא שלי אישה דעתנית, חכמה ורגישה, ניצולת שואה. הקימה בית יחד עם סבא שלי, הייתה מורה, בעלת תחביבים וכשרונות רבים. סבתא שלי התנהלה מעבר לציפיות גם אחרי שסבא שלי נפטר. היא המשיכה ללכת לשחות, לקרוא ספרים, לצייר ונפגשה עם חברות. אבל כשהאלצהיימר דפק על דלתה הכל פתאום התחיל להשתנות. החברות שלה עזבו אותה לאט-לאט, התחביבים התחלפו בשינה מרובה וצפייה בטלוויזיה, נעלם לה החשק לצאת מהבית, אפשר להגיד שהדבר היחידי שבאמת משמח אותה מאז זה הילדים, הנכדים ומאכלים מתוקים. נכון להיום וגם דאז אין מספיק מרכזי יום, המותאמים לחולים במחלה, אשר יכולים לאפשר לחולים להזדקן בכבוד ולמנוע את התדרדרותם, בהם יכלו להמשיך לקיים שגרת חיים דומה לזו שהיו רגילים עד אז.

המחלה אכזרית

בשלוש השנים הראשונות של המחלה סבתא שלי חוותה כל פעם מחדש את חווית הפטירה של סבא שלי, דבר שגרם לה שוב ושוב לתחושת דיכאון אינסופית סביב האובדן. הייתה תקופה שהיא גילתה פעם אחר פעם שהיא חולה באלצהיימר דבר שהלחיץ אותה נורא. כאשר סבתא שלי חווה את כל זה, מעבר למשפחה אוהבת ותומכת, אף מסגרת לא מושיטה לה יד לעזרה מקצועית בכדי להתמודד. לא לה ולא למשפחה. בתקופה האחרונה, 13 שנים מאז חלתה ובמהלכן התגוררה בבית, אבא שלי נאלץ להעביר אותה לדיור לחולי אלצהיימר. זאת הייתה המסגרת הכי טובה עבורה בהתחשב בהיצע שיש במדינה ובנסיבות המחלה. לעקור את סבתא שלי מהבית למקום חדש ולא סימפטי הייתה חוויה מטלטלת לאבא שלי, למשפחה ובמיוחד לסבתא שלי שהלכה והתדרדרה לאחר המעבר. לעומת זאת מעבר לים באנגליה, הולנד, קנדה, יפן, גרמניה ועוד, קיימים כפרים מותאמים לחולי דימנציה ואלצהיימר, המאפשרים לחולים להמשיך לקיים חיים רגילים על-אף המגבלה. החיים שם מלאים בפעילויות טבע וחברה. יש שם מקומות בהם המשפחה יכולה לבוא לבקר בנחת בלי רגשות אשמה, בהם החולים יכולים ליהנות מאותם הרגעים השומרים על שפיות ומונעים את הבדידות גם אם אינם זוכרים את המציאות. ההתמודדות עם המחלה של סבתא שלי, היא מקרה אחד מני רבים. המקרים הללו מעלים פחד אמיתי שקיים בחברה הישראלית, הפחד להזדקן. מתי הגורמים האמונים על ביטחונם ורווחתם של הקשישים במדינה יתעוררו וידאגו להם לחיים ראוים מתי אזרחי המדינה יוכלו להזדקן בראש שקט?